רשימה קצרה של הדברים שאני מתכנן עבור הבלוג וערוץ היוטיוב שלי לעתיד הנראה לעין.

כמה פיני IO צריך בשביל לקרוא לחצן יחיד? ארבעה לחצנים? מאה? ככל שמספר הלחצנים עולה, כך עולה גם המורכבות של הפתרונות האפשריים, וכן הפשרות והמחיר במשאבים שאנחנו צריכים לשלם עבור כל פתרון. כפי שאציג בפוסט זה, במערכות שבהן מספר פיני ה-IO הוא שיקול חשוב, שיטת ה-Charlieplexing יכולה להוות פתרון מעניין.
מאסימו באנזי, דויד קורטייס והאתר arduino.cc הם, מבחינת רוב המייקרים, כמעט שמות נרדפים לארדואינו עצמו. אך אם תציצו לרגע באתר arduino.org תגלו סיפור קצת שונה – וזו אינה מתיחה, אלא עסק רציני מאד שעשוי להשפיע בצורה מהותית על עתיד הארדואינו וכל מה שקשור אליו.
לאחרונה, בעקבות דיון בנושא מיקרו-בקרים מזויפים באחד הפורומים בחו"ל, קראתי מעט על הנושא וגיליתי דברים שאולי יעניינו כל מייקר שקונה רכיבים בזול באיביי, עליאקספרס וכדומה.
ככל שמיקרו-בקרים ולוחות פיתוח הולכים ונעשים זולים וחזקים יותר, כך גוברת הנטיה – גם ברמת החובבים וגם מעבר לה – להתמודד עם אתגרי פיתוח שונים, אפילו בסיסיים, על ידי הקצאה של עוד ועוד כוח מיחשוב גולמי. לפעמים זה פתרון הגיוני ונוח, במיוחד אם הדרישות מהמערכת בכללותה הן צנועות יחסית; אבל אם אנחנו רוצים ליצור משהו מדהים באמת, מוטב ללמוד מהמאסטרים של הדור הקודם – למשל, האנשים שהפכו מערכת עם מעבד עלוב של 1.2MHz ו-128 בייטים בלבד של RAM לאחת מקונסולות המשחקים הביתיות המצליחות בהיסטוריה. להמשיך לקרוא המירוץ נגד הקרניים: ללמוד מזקני השבט
אם הגעתם לעולם האלקטרוניקה דרך ארדואינו, ויצא לכם לבנות מעגל עם לחצן, סביר להניח שמימשתם (או העתקתם) את שיטת ה-debounce שמוצגת באתר הרשמי: מסתכלים על הקלט מהלחצן, ואם הוא שונה ממה שהיה קודם, מחכים כמה אלפיות השניה ואז בודקים שוב כדי לוודא שמדובר בלחיצה (או שחרור) אמתית. סביר להניח גם שזה עבד בסופו של דבר. אבל הנה שאלה שאולי לא חשבתם עליה: כמה פעמים, אם בכלל, קרה שבדיקת הווידוא הזו נכשלה?
לא האתר לגיוס מימון המונים, אלא פרויקט יוצא דופן (מבחינתי) שהכנתי לתחרות פרויקטים של האתר ICstation.com: מערכת בשני חלקים, שמודדת – ובשאיפה גם עוזרת לשפר – את מהירות התנועה ומהירות התגובה בעבודה מול שק איגרוף. הנה סרטון עם הדגמה של המערכת בשטח, ולאחר מכן ההסברים.