פחות מ-150 מחזורי שעון מאז הפוסט הקודם בנושא: הנה הפרטים על השלמת פרויקט "גלאי השבת", המערכת מבוססת המיקרו-בקר האיטית ביותר בעולם שעוד יש לה איזשהו שימוש…
מוצרים סיניים זולים הם עדיין זבל, אבל לפעמים בדרכים קצת יותר עקלקלות ממה שנדמה במבט ראשון. הנה הסיפור המפתיע – מבחינתי, לפחות – של ספק הכוח השולחני שלי.
גם למי שכבר עובד עם מיקרו-בקרים "נטו", הארדואינו הוא עדיין כלי נוח לבדיקות ולמשימות קטנות וזריזות, כגון בדיקת תקינות של רכיבים ומודולים. אבל מה עושים כשהרכיבים האלה מיועדים לעבודה במתח של 3.3V?
נבואות הזעם על מותה הקרוב של ארכיטקטורת AVR התבדו, והשאלה עתיקת היומין – מה עדיף, PIC או AVR – חזרה להיות רלוונטית. האם התשובה השתנתה לאור ההתפתחויות האחרונות?
ספריית SoftwareSerial הכושלת מוכרת לכל משתמש ארדואינו שהיה צריך אי-פעם לעבוד בתקשורת UART מול שני רכיבים (או מול רכיב ומחשב). לעתים קרובות, מצב כזה מחייב בסופו של דבר מעבר למיקרו-בקר גדול ויקר בהרבה, שתומך ביותר מ-UART אחד בחומרה; אבל בתנאים מסוימים, מיקרו-בקרים חדשים ממשפחת PIC מציעים פתרון אחר, מתוחכם ואלגנטי.
כשהצטברו אצלי מספיק רעיונות לפרויקטים שצריכים משדרי תת-אדום מינימליסטיים, החלטתי לייצר מודול קטן שישרת את כולם, ולתעד את התהליך בצורה מסודרת כדי להסיק מסקנות לגבי היתכנות ועלויות של פיתוחים עתידיים גדולים יותר. הנה לפניכם הפרק הראשון, שעוסק בעיקר בנושא החביב על כולם – כסף.
באחד הפרויקטים שאני עובד עליהם לאחרונה, המיקרו-בקר התבקש ליצור לעצמו מספר זיהוי ייחודי לפי פקודה, ברמת אקראיות גבוהה מספיק כדי שמספרים "כפולים" יהיו נדירים גם במערכת שכוללת הרבה מיקרו-בקרים כאלה. מאיפה משיגים ביטים אקראיים כדי "להתניע" את מחולל המספרים הפסודו-אקראיים, ומה עושים כשהמחולל עצמו נותן לנו מעט מדי אפשרויות?
פרויקט קטן ונוסטלגי זה מחזיר אותנו אל סרטי הקונג-פו המביכים של שנות השבעים והשמונים, שבהם כל מכה – למעשה, כל תנועה מהירה של הלוחם – השמיעה רעש צליפה אדיר. טאפפשששש!