עכבה סמויה (Latent Inhibition)

לרוב האנשים יש, במקרה הטוב, מושג ראשוני ומעורפל כלשהו בנוגע לתחומי המחקר של הפסיכולוגיה הקוגניטיבית. אם נשאל אותם, הם יאמרו בוודאי שזה קשור לזכרון, תפיסה, קשב, מוטיבציה… כאלה דברים. בפועל, מדובר בעולם שהוא לא רק רחב להפליא אלא גם עמוק ביותר. ישנם חוקרים שמקדישים את מיטב הקריירה שלהם לאספקט אחד ויחיד של הזכרון האנושי, למשל, או של תפיסה חזותית, ואפילו הם לא מספיקים תמיד להתעדכן בכל המידע החדש שמצטבר. אפשר להבין, אם כן, מדוע קשה להסביר לאדם הממוצע על מה בדיוק כתבתם את התזה שלכם בפסיכולוגיה קוגנטיבית. הבעיה הופכת לחמורה ממש כאשר אפילו בוגרי תואר ראשון בפסיכולוגיה לא שמעו על הנושא.

מאז שבחרתי את הנושא לתזה שלי, לפני כך-וכך שנים, מצאתי את עצמי עומד שוב ושוב בפני השאלה הפשוטה לכאורה: "מה הנושא?" התשובה השגרתית שאימצתי היא "בגדול – למידה, ואם יש לך רבע שעה אני אסביר מה בדיוק". לרוע המזל, ליותר מדי אנשים היה רבע שעה וכך, בדרך של ניסוי וטעיה, שכללתי ושיפרתי את ההסבר כך שכל אחד יוכל להבינו גם אם אין לו או לה שום רקע בפסיכולוגיה קוגניטיבית.

התזה שלי עסקה בבעיה ספציפית במסגרת תופעה שמכונה Latent Inhibition. לתופעה זו יש חשיבות רבה, גם מחקרית וגם מעשית, אך היא אינה אופנתית במיוחד כרגע ולכן רק מעטים שמעו עליה. הטקסט להלן נועד להסביר במה בדיוק מדובר, החל בהצגה כללית של הנושא וכלה במוקד הספציפי של התזה. יש לכם רבע שעה?

מה זה Latent Inhibition?

דמיינו שני תסריטים. בתסריט הראשון אתם מדליקים את המחשב, פותחים את דפדפן האינטרנט האהוב עליכם כדי לקרוא קצת חדשות ו… הופ, הודעת שגיאה חמורה, המחשב קופא ולא מגיב. מה קרה? האם זה וירוס עוין שהגיע דרך הרשת? האם היתה הפסקת חשמל קצרצרה שהרסה משהו? אולי מישהו התעסק לכם במחשב כשלא הייתם?

בתסריט השני אתם מדליקים את המחשב, קוראים קצת חדשות באינטרנט ומתקינים תוכנה מגניבה שהורדתם. בסיום ההתקנה אתם מפעילים אותה ו… הופ, שגיאה חמורה, המחשב קופא ולא מגיב. מה קרה? טוב, די ברור מה קרה, לא? התוכנה הארורה דפקה את המחשב כולו, נכון?

מדוע בתסריט השני אנו ממהרים כל כך להאשים את התוכנה החדשה, ואילו בתסריט הראשון אנחנו אפילו לא חולמים לתלות את האשמה בדפדפן עצמו? התשובה פשוטה והגיונית: מכיוון שהפעלנו אותו פעמים רבות בעבר, ולא אירעה שום תקלה. התוכנה החדשה, לעומת זאת, זרה לנו – והתקלה הופיעה בדיוק כשהפעלנו אותה. זה לא יכול להיות צירוף מקרים, נכון?

נעבור כעת לניסוי פסיכולוגי מוכר ומסודר קצת יותר: ניסויי ההתניה הקלאסית של איוון פבלוב בסוף המאה ה-19. פבלוב לקח כלבים והשמיע להם צליל פעמון בכל פעם שנתן להם אוכל. כעבור זמן קצר למדו הכלבים לקשר בין צליל הפעמון לבין האוכל, והחלו לרייר (תגובה טבעית לנוכחות מזון) גם כאשר שמעו את הפעמון בלבד, בלי שהוגש להם אוכל בפועל. מכיוון שכלבים מטבעם אינם נוהגים לרייר לקול פעמון, אנו אומרים שהכלבים שבניסוי יצרו אסוציאציה, קישור, בין הגירוי המותנה (כלומר צליל הפעמון) לבין הגירוי הבלתי-מותנה – האוכל. במילים אחרות, נוצרה אצלם התניה. אפרופו, לידע כללי, "התניה קלאסית" היא כזו שמקשרת בין גירוי כלשהו לבין תגובה פיזיולוגית רפלקסיבית (לדוגמה ריור למראה אוכל, מצמוץ באור חזק ופתאומי וכדומה). זאת בניגוד ל"התניה אופרנטית", בה הקישור הוא בין גירוי כלשהו לתגובה נלמדת (כגון ישיבה במקום לשמע הפקודה "שב!").

השאלה שפבלוב לא שאל היא מה היה קורה אילו הכלבים היו מתרגלים לשמוע את צליל הפעמון לפני כן, בלי שום קשר לאוכל, ורק אז נחשפים לשילוב של פעמון+אוכל. האם גם אז היו לומדים את האסוציאציה הזו בקלות? או שאולי, בדומה לנו בדוגמה של הדפדפן וקריסת המחשב, גם הכלבים היו חושבים שהפעמון הופיע כבר פעמים רבות בעבר ושום דבר לא קרה, ולכן ההגעה של האוכל לא קשורה אליו כלל?

התשובה לכך התגלתה במקרה כששים שנים מאוחר יותר, בשנת 1959, כאשר רוברט לובוב (Lubow) ואולריק מור (Moore) ביצעו ניסויים על עיזים בתחום הלמידה הסמויה (Latent learning). העיזים נחשפו מראש לגירויים מסוימים, במטרה לגרום להן להכיר אותם טוב יותר ולשפר בעקבות כך את הלמידה בשלב יצירת האסוציאציה. להפתעת החוקרים, החשיפה המוקדמת גרמה דווקא לאפקט הפוך – העיזים התקשו ללמוד את האסוציאציה. תופעה זו זכתה לכינוי Latent Inhibition (בעברית "עכבה סמויה") מכיוון שמדובר בעכבה, הפרעה ללמידה, שנוצרת אך אינה מתגלה באופן מידי אלא נשארת סמויה עד לשלב הקריטי.

חשוב לציין שרעיון החשיפה המוקדמת לצורך שיפור למידה דווקא היה מבוסס מחקרית, ומדובר באפקט אמיתי. ההשפעה המעכבת הפרדוקסלית שהתגלתה בניסוי של לובוב ומור היא תוצר של גורמים מתודולוגיים רבים ושונים שהובהרו במשך השנים. בכל אופן, העכבה הסמויה הפכה לנושא מחקר בפני עצמה והוכחה במגוון עצום של ניסויים על יונקים שונים וגם על בני אדם. כיום היא מוכרת כתופעה בסיסית ביותר של למידה, ממש כמו ההתניות למיניהן, וניתן לנסח אותה בקצרה כך: Latent Inhibition היא ההשפעה המזיקה של חשיפה מוקדמת ופסיבית לגירוי מסוים על יכולתו של האורגניזם ליצור, מאוחר יותר, אסוציאציות חדשות לאותו הגירוי.

מי צריך את זה?

היכולת ליצור אסוציאציות בין גירויים שונים מסייעת לאורגניזמים להסתדר טוב יותר בסביבתם ולהתאים את עצמם למצבים ולשינויים שאינם כלולים ברפרטואר הטבעי שלהם. אם לא היינו מסוגלים ללמוד את הקשר שבין הפעלת התוכנה החדשה ההיא לבין קריסת המחשב היינו עלולים לחזור על הפעולה שוב ושוב, כמו אוטומטים, ולבזבז ימים שלמים בתהיה מה מתרחש.

עם זאת, בבחינה מדוקדקת יותר, יש כאן קושי מסוים. הרי בכל רגע נתון אנו קולטים נתונים מהעולם שסביבנו, והפעלת התוכנה היא רק נתון אחד מעשרות, אם לא מאות, נתונים אחרים שהתקבלו רגע לפני התקלה. איך אנו יכולים לדעת שהמחשב קרס דווקא בגלל התוכנה, ולא מכיוון שבדיוק גירדנו באף, או לחצנו לחיצה כפולה מהירה מדי על העכבר, או שהסלולרי בדיוק צלצל, או אלף ואחת סיבות אחרות? אפשר לטעון שמדובר בהסקת מסקנות לוגית: הרי לגירוד באף אין שום קשר פיזי למחשב, ואין שום דרך (לפחות כזו שהמדע מכיר) שהאחד ישפיע על השני. עדיין, אם הלמידה שלנו היתה מבוססת אך ורק על הסקה שכזו, היינו אמורים לחשוב על כל אחד ואחד מהנתונים שקיבלנו קודם לקריסת המחשב ולבדוק אותו עד שנמצא את החשוד העיקרי. ברור שלא זה המצב במציאות. יש מסנן כלשהו, מהיר ובסיסי הרבה יותר, שמאפשר לנו להפריד בין נתונים שיכולים להיות רלוונטיים לבין נתוני רקע חסרי משמעות.

מסנן זה הוא כמובן ה-Latent Inhibition. שמענו את הסלולרי מצלצל פעמים רבות בעבר ולא קרה למחשב כלום. לצלצול הזה יש אולי חשיבות, אך בהחלט לא בהקשר של קריסת מחשבים. החשיפה המוקדמת לימדה אותנו שהצלצול כשלעצמו הוא חסר השפעה, ולכן אפילו לא עולה בדעתנו קשר אפשרי בין השניים. לעומת זאת, אם רגע לפני הקריסה המחשב עצמו היה משמיע רצף צלילים משונה, סביר להניח שהיינו מקשרים מיידית בין הצלילים הללו לקריסה: לא נחשפנו אליהם בעבר, הם חדשים ולא מוכרים, ולכן הם מהווים מועמדים מצוינים לאסוציאציה. בפעם הבאה שנשמע אותם, רוב הסיכויים שניכנס לכוננות!

במילים אחרות, ה-Latent Inhibition היא מנגנון שמפריד באופן מיידי בין גירויים שעשויים להיות רלוונטיים לבין גירויים שכבר הוכחו כחסרי משמעות, ועל ידי כך משפר להפליא את התועלת שאנו מפיקים מיצירת אסוציאציות. לעתים המנגנון הזה יכול להטעות: גירוי שנחשפנו אליו בעבר עשוי להתברר בסופו של דבר כרלוונטי דווקא, או שגירוי חדש ורלוונטי לכאורה יתגלה כמקרי וחסר משמעות (ייתכן אף שאמונות טפלות מסוימות נולדו כתוצאה מאסוציאציה עם גירוי שכזה). מעבר לכך, אפשר להטעות את המנגנון באמצעות מניפולציה ניסויית מכוונת, כפי שנעשה במחקרים בתחום.

מה ההסבר?

להבין כיצד התופעה מתבטאת ולמצוא לה צידוק הגיוני הם דבר אחד. להסביר מה גורם לה בפועל זה סיפור אחר לגמרי. מחקרים רבים זיהו, אמנם, מספר מקומות במוח שקשורים ל-Latent Inhibition ושפגיעה בהם מחלישה או מגבירה אותה, אך זהו עניין לפסיכולוגיה פיזיולוגית. בפסיכולוגיה הקוגניטיבית, לעומת זאת, למיקום ולאופי הפיזי של התופעות יש רק חשיבות משנית. אנו מבקשים להבין את ההסבר המערכתי, הפונקציונלי.

כפי שכבר הוזכר, אנו מוצפים בכל רגע נתון במאות קלטים שונים: מראות, צלילים, ריחות, תחושות גופניות – ואפילו זכרונות ומחשבות שאנו עצמנו מעלים. כשאנו מתרכזים באחד מאלה, אנחנו בדרך כלל לא שמים לב לאחרים: בניסוח קוגניטיבי, הקשב שלנו מופנה לגירוי מסוים ולא לאחרים. עם זאת, אם יצוץ משהו מעניין בסביבתנו – לדוגמה, מישהו יאמר את שמנו בזמן שאנו שקועים בקריאה – סביר להניח שדווקא נבחין בו ונפנה את הקשב לעברו. כלומר, הפניה של קשב לדבר אחד לא חוסמת לגמרי דברים אחרים: זהו רק עניין של דרגה.

ההסבר הראשון ל-Latent Inhibition, שמהווה את הבסיס לתיאוריית Conditioned Attention Theory של לובוב עצמו, הוא שעם החשיפה המוקדמת המערכת לומדת להקצות פחות ופחות קשב לגירוי הנחשף. בפעם הראשונה שאנו מפעילים תוכנה חדשה אנחנו סקרנים, דרוכים או לפחות מתעניינים. בפעמים הבאות, לעומת זאת, העניין הולך ונעלם ומדובר מבחינתנו בזמן מת, תהליך שאפשר להתעלם ממנו עד שהתוכנה תעלה ונוכל להתחיל לעבוד. ממצאים קיימים בתחום הלמידה מאשרים שכאשר הקשב מופנה לגירוי מסוים, היכולת לבצע אסוציאציה בינו לבין גירוי אחר טובה יותר. כלומר, החשיפה המוקדמת מפחיתה את הקשב, והפחתה זו מפחיתה בתורה מהאסוציאביליות של הגירוי. כמובן, תיאור זה של התיאוריה הוא ראשוני ופשטני ביותר, ובפועל היא כוללת הרבה יותר פרטים, תנאים וביסוס מחקרי.

ההסבר השני אינו סותר, אמנם, את הראשון אך לוקח את השאלה לכיוון אחר לגמרי. לפיו, מה שנפגע במהלך החשיפה המוקדמת אינו בהכרח הקשב, אלא עצם היכולת ליצור אסוציאציה עם הגירוי הנחשף. אפשרות יצירת האסוציאציה נתפסת כאן כמעין מאפיין תפיסתי של הגירוי, בדומה אולי לצבע או לצורה, פרט לכך שהוא קיים מתחת לרמת התודעה. לפי דרך מחשבה זו אנו יכולים בהחלט להפנות קשב מלא גם לגירוי שכבר נחשפנו אליו פעמים רבות בעבר, אבל אסוציאציה בינו לבין גירוי אחר פשוט לא תעלה בדעתנו. על פניה, תיאוריה זו נראית פחות אינטואיטיבית וסבירה מהקודמת, אך בפועל היא מסוגלת להסביר מספר ממצאים שהראשונה אינה יודעת כיצד להתמודד עמם.

נכון להיום אין תיאוריה חד משמעית שמסוגלת להתמודד עם כל האספקטים השונים של Latent Inhibition. ההסבר המלא, כשיגיע, ישלב ככל הנראה אלמנטים משתי התיאוריות הקודמות.

בבני אדם

ניסויים שנערכו בבני אדם, החל מסוף שנות הששים ועד היום, הראו שגם אצלנו קיימת הפרעה ללמידה של אסוציאציה בין גירויים בעקבות חשיפה מוקדמת לגירוי הראשון, ה"מנבא". פרטי התוצאות של הניסויים הללו, כמו גם השכל הישר, מביאים אותנו למסקנה שמקור ההפרעה הוא מנגנון זהה לזה שפועל אצל בעלי חיים. עם זאת, הדגמת Latent Inhibition בבני אדם אינה טריוויאלית.

ראשית, כאשר מדובר בבני אדם בוגרים (מגיל חמש או שש ומעלה) ובריאים בנפשם, צריך להוסיף למערך הניסוי גם מטלת הסחה. מטלה זו היא משימה שעל הנבדקים לבצע במהלך הניסוי, שלמעשה אינה מעניינת את החוקרים ונועדה רק להסיח את הדעת ולהפנות את הקשב הרחק ממה שחשוב באמת. מדוע מטלה כזו נדרשת? מכיוון שבני אדם, בניגוד לבעלי חיים, יכולים להפנות את הקשב שלהם רצונית בכל עת ולהשפיע בכך על התוצאות. נחזור לרגע לדוגמה הראשונה שלנו. אם מישהו היה מספר לנו מבעוד מועד שהפעלת הדפדפן עלולה לגרום לעתים לקריסת המחשב, היינו מקדישים להפעלתו הרבה יותר תשומת לב בכל פעם מחדש. מטלת הסחה טובה יכולה לבקש מאיתנו, למשל, לבצע מספר פעולות באינטרנט בלי להזכיר כלל את עניין הקריסה האפשרית.

מצד שני, מטלת הסחה חזקה עלולה למשוך את כל הקשב לעצמה ולא להותיר לגירויים המעניינים דבר. במקרה כזה הנבדק לא ישים לב כלל לגירוי במהלך החשיפה המוקדמת, ובשלב יצירת האסוציאציה הוא יראה בו דבר-מה חדש לחלוטין. יצירה של מטלת הסחה שמושכת את כמות הקשב המתאימה לניסוי הספציפי היא לפיכך משימה חשובה ביותר, ולעתים קשה כמו תכנון הניסוי עצמו. לרוע המזל, לפעמים אפילו היא איננה מספיקה.

כאשר אנו קוראים בחדשות על מחקר כלשהו, רפואי או פסיכולוגי, אנו נתקלים בדרך כלל במושג קבוצת ביקורת. פירוש הדבר שהחוקרים ביצעו את המניפולציה (מתן התרופה החדשה, למשל) על קבוצה מסוימת של נבדקים, ואילו לקבוצה שניה לא עשו דבר. הקבוצה השניה הזו משמשת כאמצעי לוודא שהמניפולציה היא זו שהשפיעה ולא שום דבר אחר – מעין ביקורת של התוצאות. לדוגמה, אם כל מקבלי התרופה הבריאו אבל גם כל הנבדקים בקבוצה השניה הבריאו, כנראה שהגורם להבראה אינו התרופה שניתנה אלא משהו אחר. אם נבדקי קבוצת הביקורת נותרו חולים, לעומת זאת, כנראה שהתרופה אכן השפיעה. ניסויים כאלה מכונים ניסויי בין-נבדקים (Between Subject), כי ההשוואה בהם היא בין קבוצות שבכל אחת מהן אנשים אחרים.

קיים גם סוג ניסויים אחר, שנקרא ניסויי תוך-נבדקים (Within Subject). בניסויים כאלה, ההשוואה היא לא בין שתי קבוצות שונות של אנשים אלא בין שתי מניפולציות שנעשות על אותם האנשים. לפעמים הדבר נעשה באמצעות הפרדה בזמנים: למשל, אם בודקים תרופות שמורידות לחץ דם, אפשר לתת לנבדקים תרופה אחת במשך חודש, לבדוק את התוצאות, לתת להם לחזור למצבם הקודם – ואז לתת את התרופה השניה במשך חודש. במקרים אחרים, שתי המניפולציות מתבצעות בו-זמנית ממש. כך למשל בניסויי Latent Inhibition אפשר לחשוף מראש את כל הנבדקים לגירוי מסוים (PE – Preexposed), ולאחר מכן לבחון את יכולתם ליצור שתי אסוציאציות שונות – אחת לגירוי שנחשף מראש ואחת לגירוי אחר וחדש (Novel).

ניסויי תוך-נבדקים ב-Latent Inhibition הם חשובים לא רק מכיוון שהם חוסכים במספר הנבדקים הדרוש, אלא גם מכיוון שהביטוי של Latent Inhibition הוא בעל מרכיב אינדיבידואלי: ההפרעה ללמידה לא זהה אצל כולם. היא יכולה להיות חלשה יותר מלכתחילה, או שחלק מהאנשים מסוגלים להתגבר עליה מהר יותר. בהשוואה בין שתי קבוצות שונות, ההבדלים האינדיבידואליים מוסיפים המון שונוּת ("רעש") לנתונים ומקשים על הפקת תוצאות ברורות. בניסוי תוך-נבדקים, לעומת זאת, ההבדלים האינדיבידואליים מתקזזים כבר ברמת הנבדק הבודד וכך מתקבלות תוצאות "נקיות" הרבה יותר. מעבר לכך, ניסוי תוך-נבדקים מושלם יכול בתיאוריה לשמש לבדיקת Latent Inhibition אצל אדם יחיד, ולספק אינדיקציה קלינית לבעיות קשב מסוימות (כגון אלה שעשויות להופיע בהתקפי סכיזופרניה).

לרוע המזל, כפי שהוזכר קודם, יש בעיה: כל ניסויי התוך-נבדקים שבוצעו עד כה על בני אדם פשוט לא הצליחו להראות יצירה של Latent Inhibition, או שהמתודולוגיה שלהם היתה בעייתית מכדי לסמוך על התוצאות. לעומת זאת התגלה אפקט חדש ומשונה, בו הגירוי שעבר חשיפה מוקדמת אמנם נכנס לאסוציאציה – אך התגובה לו היתה איטית יותר, השפעה לחלוטין לא צפויה ושאינה מסתדרת עם התיאוריות הקיימות.

התזה שלי היתה ניסיון להסביר את המקור לבעיות בניסויי Latent Inhibition תוך-נבדקים על בני אדם, תוך פיתוח של פרוצדורה ניסויית שתאפשר התגברות על הבעיות הללו. עכשיו הכל ברור, נכון?