ובחלומי דיברתי עם מישהו, והוא שלף מהכיס משהו שנראה כמו מצית והניח אותו על שולחן גדול וריק שעמד לפנינו. הוא לחץ על כפתור שחור למעלה, כפי שמדליקים מצית, אך לא הופיעה להבה. במקום זאת, לחישה דקה העידה שמשתחרר שם גז. האיש הרחיק את ידו, וכעבור שניה או שתיים הופיע הניצוץ ואור מסנוור הבזיק. כשעיניי התרגלו שוב לתאורה, הבחנתי בדגם מפורט של בית, עשוי חומר לבנבן דמוי קלקר, עומד מול המצית המוזר. עוד רגע עבר והדגם התחיל לשקוע לתוך עצמו ולאבד את צורתו, כמו קרח נמס.

ואז, בדרך לגמרי לא ברורה (ככה זה בחלומות, אתם יודעים), זכיתי לראות את כל מה שקרה שוב ובהילוך איטי. הלהבה הפתאומית היתה רק הסחת דעת, טריק שנועד למנוע ממני לראות מה באמת קורה. מה שקרה הוא שחלון זעיר נפתח בדופן המצית, ו"תותח" זעיר עוד יותר בפנים התחיל לירות טיפות של קצף בקצב מסחרר אל השולחן שמולו, למרחקים ולכיוונים שונים. הקצף התקשה עם הנחיתה ויצר שכבות על גבי שכבות של תבניות, כפי שעושה מדפסת תלת-ממדית, וכך נוצר דגם הבנין.

ובהיגיון-חלום קלאסי, במקום לחקור את החומרה המדהימה שמסוגלת להפיק תוצאות שכאלה, שאלתי את האיש לגבי הקוד שהמיקרו-בקר בתוך המצית מריץ. הוא ענה לי שהוא לא באמת יודע – מדובר בקוד C שהוא מצא והוריד מהאינטרנט.

🙂

עד כאן החלום, שלא שיניתי או שיפצתי בתיאור שלו שום דבר. כנראה שזה מה שקורה כשמתעסקים יותר מדי עם מיקרו-בקרים! אבל מה לגבי הטכנולוגיה ההיפותטית של הדפסה תלת-ממדית מנקודה אחת?

בטח יצא לכם לראות סרטונים של פרוייקטי POV – ראשי תיבות של Persistence of Vision, התופעה בה העין ממשיכה "לראות" אור גם זמן קצר אחרי שנעלם בפועל. אחד הטריקים המקובלים הוא לקחת מוט עם נוריות LED לאורכו ולנופף בו מצד לצד. חיישן זווית כלשהו אומר למיקרו-בקר באיזו זווית המוט נמצא בכל רגע נתון, והמיקרו-בקר "מצייר" בעזרת הנוריות את תבנית האורות המתאימה לזווית זו מתוך התמונה הכללית. בנפנוף מספיק מהיר, הרושם הנוצר הוא של תמונה שלמה עשויה מאורות. טריק ידוע נוסף הוא לשים את שורת הנוריות לא על מוט אלא על להבים מסתובבים של מאוורר.

עם קצת מאמץ, אפשר "לצייר" על אובייקטים מסתובבים תמונות POV בעלות "פיקסלים" כמו במסך רגיל, עם ציר אופקי וציר אנכי. הסוד הוא לתרגם תנועה סיבובית לקואורדינטות X-Y מקובלות, ולשם כך צריך להכיר דבר שנקרא "קואורדינטות פולריות".

בקואורדינטות X-Y ("קרטזיות") מוגדרת לנו ראשית צירים, וזוג המספרים שמתארים כל נקודה במרחב בעצם אומרים לנו כמה לזוז על ציר X וכמה על ציר Y. בקואורדינטות פולריות ("Polar"), אנחנו מתחילים מנקודה במרחב ומכיוון (אותו נציין למען הנוחות במעלות). גם כאן כל נקודה מתוארת בשני מספרים: רדיוס – כלומר מרחק מהנקודה ההתחלתית – וכיוון, כלומר זווית במעלות ביחס לכיוון הראשוני שהגדרנו.

עם חישובים טריגונומטריים – קוסינוס, סינוס, ארקטנגנס – אפשר להמיר קואורדינטות פולריות לקרטזיות ולהיפך, כלומר שבתיאוריה אפשר להדפיס תמונה או אפילו אובייקט תלת-ממדי בהתזה מדויקת של נקודות צבע או חומר מ"תותח" נייח. למעשה, כך עבדו פחות-או-יותר טלוויזיות ה-CRT, אלה השמנות שהיו לפני ה-LCD והפלזמה.

החסרון, כמובן, הוא הצורך בדיוק רב מאד בכוונון הזווית ועוצמת הירי, במיוחד לאזורים הרחוקים יותר, ומספיק שיש קצת רוח כדי שהכל ישתבש. במילים אחרות, מדפסת שכזו היא לא רעיון ישים במיוחד… אבל אפשר לחלום, לא?