סקירה וביקורת על ספר הומוריסטי ולא מוכר, שנכתב על ידי אדם שתחומי התמחותו הם דווקא מסופוטמיה העתיקה וכתב יתדות. שימו לב: פוסט זה אינו קשור למייקינג ולטכנולוגיה בשום צורה, אני פשוט מנצל קצת את הפלטפורמה הקיימת של הבלוג לעוד כמה תחומי עניין.

כשנתקלתי במקרה ביוטיוב בהרצאה של אירווינג פינקל, וגיליתי שהוא כתב גם ספר לא אקדמי, ידעתי שאת הספר הזה אני חייב לקרוא. אדם עם השכלה כזו וגישה כזו בוודאי יפיק משהו מעניין!

עלילת הספר (הפיקטיבית) מתרחשת באמצע שנות השמונים של המאה העשרים, בספרייה נידחת באנגליה שנוסדה למטרה לא שגרתית: להוות בית לכל כתבי היד שלא זכו להתפרסם. אבל לא סתם לא התפרסמו, אלא רק כאלה שנדחו בפועל ובעקביות על ידי ההוצאות-לאור. רגע, כתבתי "עלילה"? בואו לא נגזים, עלילה ממש אין כאן. יש רק כמה דמויות – גם הן לא מאופיינות בצורה מרשימה – וכמה דברים שקורים להן ולמוסד הארכיוני שבו הן עובדות. עם זאת, הדברים האלה בהחלט שווים קריאה.

מה שצריך לזכור, כדי להבין את הספר וליהנות ממנו, זה שפינקל הוא אקדמאי ברמ"ח איבריו. אנחנו מדברים על בנאדם שבגיל 9 החליט שהוא רוצה להיות אוצֵר במוזיאון הבריטי, ואחר כך גם הגשים את החלום. אז הוא לקח את הגרעין הרעיוני ההומוריסטי ("מאגר מסודר של כתבי יד שאף אחד לא הסכים לפרסם"), ופיתח אותו בקפדנות ובתשומת לב כאילו היה מדובר בפרויקט אמתי. איך ספריה כזו משיגה חומרים חדשים? אילו מין אנשים ירצו לבקר בה, מאילו סיבות, ומה הספרנים ירגישו ויעשו בקשר לכך? אילו מחקרים מדעיים וספרותיים אפשר לערוך שם? מה בדיוק מגדיר אילו כתבי יד מתאימים או לא מתאימים לספרייה? מה יחשבו עליה אנשים מבחוץ, ספרנים אחרים, מו"לים?

קהל היעד הטבעי לספר כזה הוא כמובן ספרנים/ות ומידענים/ות, אך במובן מסוים פינקל עשה כאן מה שעשו רבים וטובים מסופרי המדע הבדיוני הקלאסיים: לקח רעיון בסיסי שאינו חלק מהמציאות המוכרת לנו, וכתרגיל מחשבתי ניסה לראות מה יקרה במציאות שבה הוא כן קיים, תוך שהוא חוקר ובודק כל הזמן את הגבולות ועד לאן אפשר להגיע איתם. קצת כמו שלושת חוקי הרובוטיקה של אסימוב והסיפורים שנכתבו על בסיסם… רק עם פחות רובוטים. וכמו ברבים מכתבי אסימוב, גם כאן הדמויות הן שטוחות למדי, אינטליגנטיות, אנליטיות, מרבות בדיבורים והסברים וממעטות במעשים. האם יש מקום מתאים יותר מאשר ספרייה לדמויות כאלה? הוסיפו לכך הומור בריטי מעודן, ואת הטאץ' הקצת-פחות מעודן של פינקל עצמו, ותקבלו ספר שאפשר לקרוא בכיף למרות החסרונות.

כמעט כל פרק בספר מתמקד באחד מהכיוונים שהזכרתי קודם, ולוקח אותו הלאה – עד אבסורד או עד מסקנות הגיוניות לגמרי. לעתים קצת קשה להבדיל בין השניים, ולעתים קרובות התוצאה משעשעת למדי. בקטעים מסוימים אפילו צחקתי בקול, למשל כשהספרנים הקריאו זה לזה מכתבי דחייה קטלניים במיוחד מהאוסף כדי לעודד את רוחם בעתות משבר, או מהאינטראקציות המורבידיות של מנהל הספרייה עם תורמים פוטנציאליים, שהם בדרך כלל בני משפחה של סופרים ומשוררים דחויים שעברו מן העולם זמן קצר לפני כן. למרות הארס שנוטף מהקטעים הללו, הספר נשאר כמעט תמיד ברמת השעשוע האינטלקטואלי. גילויי הרגש המעטים מרומזים ומאופקים, ולדעתי אפילו הפוריטנים הגדולים ביותר לא יצליחו למצוא שם משהו להיפגע ממנו.

בספר משובצים איורים גדולים בשחור-לבן, מאת ג'ני קאלין (Kallin). לטעמי הם לא מוסיפים דבר ואני גם לא חסיד גדול של הסגנון שלהם, אבל לא נורא – אפשר פשוט לדלג עליהם.

אגב, אנקדוטה מעניינת שגיליתי רק אחרי הקריאה: בספר מופיע אדם שמנסה לשכנע את הספרייה לקבל אוסף של יומנים אישיים ופרטיים של אנשים שונים, שאותו אדם מצא וליקט במשך שנים. מסתבר שפינקל עצמו יצר פרויקט דומה בחיים האמתיים, לאיסוף ושימור יומנים אישיים, מה שמטשטש מאוד את הגבולות בין הספר הבדיוני לכאורה לבין המציאות…

The Last Resort Library
by Irving Finkel
Kennedy & Boyd, 2007