סקירה וביקורת על הספר "The Golden Bough", שהיה פעם מפורסם ונשכח, מאת ג'יימס ג'ורג' פרייזר. שימו לב: פוסט זה אינו קשור למייקינג ולטכנולוגיה בשום צורה, אני פשוט מנצל קצת את הפלטפורמה הקיימת של הבלוג לעוד כמה תחומי עניין.
באיטליה של ימי קדם, לפני עליית האימפריה הרומית, היה ביער שליד אגם נֶמי אדם, שנשא בתואר "מלך היער". הוא לא הפיק הרבה מהמלוכה הזו. למעשה, הוא חי בפחד ותוחלת החיים הצפויה שלו הייתה קצרה ביותר. זאת כי לפי המסורת המקודשת, אם עבד נמלט (שנידון מן הסתם למוות) מצליח לכרות ענף מעץ מסוים ביער, הוא רשאי לנסות לקטול את המלך הנוכחי ולתפוס את מקומו.
זה לא סוד שבימי קדם אנשים עשו דברים מוזרים מאוד – גם בימינו, אם נהיה כנים – ועדיין יש כאן שאלה לגיטימית: מה יכול היה ליצור ולשמר מוסד משונה שכזה, של שרשרת רציחות אינסופית של מלך חסר כל סמכות, ועוד עם תואר שלא קשור בשום צורה לתפקיד? ג'יימס פרייזר (1854-1941), חוקר פולקלור סקוטי, החליט לחקור את השאלה הזו במהלך לימודיו, והמידע שאסף לשם כך הצטבר והפך למעין אנציקלופדיה עצומה בתריסר כרכים. בשנת 1922 הוא הוציא לאור גרסה מקוצרת – ספר יחיד עם קצת יותר משבע-מאות עמודים, לא כולל האינדקס – שמפרטת את התשובה שלו לחידה, תוך חקירה וניתוח של טקסים, מנהגים ואמונות מכל התקופות ומכל רחבי העולם.
פרייזר מציג תפיסה כמעט לינארית של התפתחות המין האנושי בהקשר של הבנת העולם סביבו והניסיון להשפיע עליו: ממאגיה פרימיטיבית, לדת, למדע. תשכחו מיחסיות תרבותית, תקינות פוליטית וכדומה. כשהספר נכתב עוד לא המציאו אותם. אצל פרייזר פרימיטיבים הם פרימיטיבים, והוא מרשה לעצמו ללעוג להם ממש – לעתים באופן מצחיק עד דמעות, ומאוד לא צפוי בספר "כבד" שכזה. גם הדת בעיניו היא שלב ביניים שזמנו עבר (עם זאת, חשוב לציין שהוא מתייחס לדת רק באספקט של הבנה ושליטה בעולם החומרי, לא במובנים של רוחניות, מוסר וכו'). "מלך היער" שייך גם תקופתית וגם רעיונית לשלב המאגיה, ולכן הספר מוקדש רובו ככולו לשלב זה – טיפה תיאוריה ואינסוף דוגמאות.
הבסיס לתיאוריה הוא שני סוגי "קסם", שהשכל האנושי הלא-מפותח נמשך אליהם מאליו. הסוג הראשון הוא קסם "הומיאופתי", או "דומה נמשך לדומה". דוגמה קלאסית לקסם כזה היא מקל הגשם האינדיאני, שילדים מכינים בשיעורי יצירה בגן עד היום. בתפיסה הפרימיטיבית, אם אני יוצר משהו שנשמע כמו גשם, הוא ימשוך גשם אמתי. הסוג השני הוא הקסם ה"מדבק", בו תכונות חיוביות או שליליות עוברות במגע: אם אני אוכל לב של אריה, אני אהיה חזק ואמיץ כמו אריה, אבל אם בדרך לקרב אדרוך על עקבות של ארנב, אהפוך לפחדן ואפסיד. כמובן, הגבולות בין שני סוגי הקסם מטושטשים, ויש המון דרכים שבהן הראש הפרימיטיבי מפתח, משכלל ומשלב אותם, בצורה אקטיבית (כישוף ו"סגולות") או פסיבית-נמנעת (טאבו).
חלק גדול מאוד מהספר מוקדש לאותן אמונות מאגיות שקשורות לאיתני הטבע ולחקלאות, גם כי גורמים אלה שיחקו תפקיד מרכזי כל כך בחיי החברות החקלאיות הקדומות, וגם כי בסופו של דבר פרייזר קושר את האמונות האלה למוסד התמוה של "מלך היער". כמות הדוגמאות היא אדירה כאמור, אפילו בספר המקוצר הזה: פרייזר מביא בעקשנות אקדמית עוד ועוד סיפורים דומים מכל מיני מקומות רק כדי להדגיש את האוניברסליות וקווי הדמיון ביניהם. התוצאה היא שרוב הספר די מתיש לקריאה, והתזה העיקרית הולכת לאיבוד וקשה לעקוב אחריה.
גם אחרי שמצליחים לזהות אותה, לתזה הזו יש בעיה אחת גדולה: היא מבוססת על פירושים של דיווחים מכלי שני, בדרך כלל, על מנהגים שרובם הפסיקו להתקיים אפילו בתקופתו של פרייזר, ושנולדו במוחות פרימיטיביים שלא חשבו מעולם וגם לא יכלו לתעד או להסביר אותם. כמעט כל הניחושים של פרייזר (והוא מקפיד לציין שהם ניחושים) נשמעים הגיוניים ומגובים לכאורה במידע המועט שקיים, אך פרשנות היא פרשנות ובסופו של דבר תמיד אפשר יהיה לחשוב על הסברים חלופיים והגיוניים באותה מידה. למעשה, לקראת סוף הספר פרייזר מציג שתי תיאוריות חלופיות של חוקרים שונים להסבר של סט מנהגים מסוים, ושתיהן נשמעות מצוין. אז איך אפשר לדעת?
מצד שני, אלא אם אתם עוסקים בתיאוריות פולקלור באופן אקדמי, התזה הספציפית לא עד כדי כך חשובה. מה שהרבה יותר חשוב ומעניין, לדעתי, הוא ההצצה שהספר מספק לצורת מחשבה עתיקה כמו המין האנושי עצמו, שהתרבות המודרנית משכיחה – או נכון יותר, מסתירה – מאיתנו באפקטיביות, ושאף-על-פי-כן עדיין קיימת ורוחשת מתחת לפני השטח ומאיימת להתפרץ בכל רגע.
אנחנו יכולים לצחוק או להזדעזע, למשל, משבט שהיה רוצח בני מלוכה בתוך קערות ענק כדי שהדם הקדוש שלהם לא ייגע חס וחלילה באדמה… אבל כשפרייזר מספר לנו על מנהגים של הצמדת ציפור צהובה לאדם כדי ש"תשאב" ממנו את מחלת הצהבת, או ענידה של לולאת חוט אדום כהגנה מפני כל מיני רוחות רעות, זה כבר קרוב ומוכר מדי. אלה לא שיירים נידחים של אמונה טפלה שעומדים לעבור מהעולם. להיפך, התרבות הרציונלית היא גשר רעוע מעל התהום, והוא עלול להישבר בכל רגע. החשיבה המאגית טבועה במוח האנושי עמוק וחזק הרבה יותר מכל היגיון מודרני. אנחנו, כגזע, לא רחוקים כפי שהיינו רוצים ומתיימרים להיות מהרמה השכלית של שבט אחר, למשל, שהחזיק צפרדעים כלואות כסגולה להורדת גשם, והיכה אותן במקלות כשהמטר בושש לבוא.
כשאנחנו חושבים על הדורות הקודמים, אנחנו נוטים לדמיין אנשים שחושבים פחות או יותר כמונו, שרק איתרע מזלם ואין להם את הטכנולוגיה והידע של ימינו. יש תפיסה קיצונית עוד יותר, של "הפרא האציל", לפיה רבים מהם היו בסופו של דבר יותר טובים מאיתנו – זה כלפי זה, כלפי אמא אדמה או מה שלא יהיה. "ענף הזהב" מציג תמונה מפוכחת ומבהילה של אבות-אבותינו: גם אם רק רבע ממה שפרייזר מספר נכון, הם היו מסוגלים למעשים הרסניים ולאכזריות בלתי נתפסת ביומיום, בלי בדל של מחשבה ותוך שכנוע עצמי עמוק לפחות כמו הטוקבקיסטים הטיפוסיים של ימינו.
כמו לא מעט ספרים אחרים, שוויתרו פה ושם על הדיוק והזהירות המדעיים לטובת הקורא הלא-אקדמי, גם "ענף הזהב" התקבל בקרירות בקרב חוקרים רבים, אך זכה לקהל נלהב מחוץ לאוניברסיטאות, עד שנשכח עם הזמן. קשה להאמין שהוא יזכה לקאמבק: לעיניים מודרניות הוא מסורבל עד כדי טרחני, וצריך עניין עמוק בנושא ומוטיבציה חזקה כדי לקרוא אותו. וזה חבל.