באחד הרגעים המרים של השנים האחרונות, דקות ספורות ממש לפני מה שאמור היה להיות נחיתה היסטורית וראשונה של חללית ישראלית על הירח, משהו השתבש. בהתחלה זה נראה כמו משהו קטן, אבל מהר מאוד הסתבר שזה – או שזה נהיה, או שזה התחלף ב– משהו גדול מאוד, ו"בראשית" התרסקה. מה עושים עכשיו?

נתחיל בדיסקליימר המתחייב: אין לי שום מידע על החללית ועל מה שקרה לה מעבר למה שפורסם עד כה בתקשורת הפומבית. יכול להיות שבזמן שאני כותב שורות אלה (ביום שישי בבוקר), צוות הפרויקט כבר יודע בדיוק מה קרה, ואולי זה אפילו משהו טריוויאלי עד כדי כך שאפשר לשלוח חללית זהה ולדעת שזה לא יקרה שוב. ייתכן גם שלעולם לא נדע מה התרחש. בפוסט זה אנסה לדבר באופן כללי על האתגר של תקריות ייחודיות כאלה.

ה"רומן" שלי עם Spaceil התחיל בכנס המייקרים שיזמתי בתחילת יולי 2013 ושהתקיים כחודש וחצי לאחר מכן. אחד המארגנים הצליח לתאם לנו הרצאה מרתקת של יריב בש ושחר מנדלוביץ' מ-Spaceil בנושא "אתגרים טכניים ואחרים בבניית חללית שתגיע לירח" (הרבה מאוד השתנה מאז בתכנון החללית והמשימה!). את יואב לנדסמן שכיכב לאורך כל הסאגה יצא לי להכיר קצת – מעט מדי – בנסיבות אחרות. חוץ מזה, נושאי החלל והירח היו תמיד קרובים ללבי, ואי אפשר להתכחש גם לקטע של גאווה ותקווה לאומית שפרויקט כזה מעורר. כיוון שאין לי רקע או יכולות רלוונטיים, לא תרמתי לפרויקט ישירות, רק כמה שקלים לדלק במסגרת מימון המונים, ותמיכה מורלית מהצד (לייקים בפייסבוק וכדומה).

אז אחרי שיגור מורט עצבים אבל מוצלח, והגמגומים הקטנים של אתחולי המחשב וסינוור "עוקב הכוכבים", החללית הקטנה עלתה על המסלול הנכון – מין משחק מילים שכזה – וכל תמרוני הביניים שנועדו להביא אותה אל הירח ולצלם תמונות בדרך התבצעו בהצלחה מעוררת השתאות. עם זאת, כולם ידעו והבינו שהנחיתה היא האתגר הכי גדול. זהו תהליך דינמי ומהיר מאוד, עם שילוב של לחצי תוכנה וחומרה שלא קיים בשום שלב אחר, בלי שום אפשרות לעצור ולחשוב, בלי תקדים שאפשר להתבסס עליו, ואפילו בלי אפשרות לשלוט מרחוק במה שקורה.

זה אולי המקום להתייחס לשאלות שצצות בטוקבקים ובתגובות, בסגנון "למה לא התקינו מנוע נוסף לגיבוי" או "איך יכול להיות שלפני 50 שנה הצליחו לנחות ועכשיו לא". השאלות האלה, בין אם הן קנטרניות או תמימות, מקבילות לשאלה הידועה "למה לא בונים את כל המטוס מהחומר של הקופסה השחורה, כך שישרוד בהתרסקות". התשובה היא אולי אחד היסודות של תחום הנדסת המערכות, אם לא ההנדסה בכלל: כשמפתחים מערכת בעולם האמתי עובדים עם אילוצים. חלקם פיזיקליים, חלקם קשורים לכסף וזמן, חלקם לתקנים ונהלים… לכל דבר שעושים או שלא עושים יש משמעויות ומחירים, ובסופו של דבר חייבים להתפשר ולקחת סיכונים מסוימים, אחרת הפרויקט לעולם לא ייצא לפועל. נכון, היו מקרים בהיסטוריה שבהם הדבר היחיד שאפשר היה לעשות בדיעבד הוא ללכת הצידה בשקט ולדפוק את הראש בקיר, אבל רוב המקרים הם לא כאלה, ויש לנו את כל הסיבות להאמין שזה לא המקרה הנוכחי.

אחרי תקלה בסדר גודל כזה לא ממשיכים ישר הלאה. אפילו אם יימצאו כסף ומוטיבציה לניסיון שני, חייבים להבין קודם כל מה קרה בניסיון הראשון. לא רק כדי לוודא שאותה תקלה ספציפית לא תקרה שוב, אלא גם כדי להבין איך לא עלו עליה קודם ועל ידי כך לשפר את תהליכי התכנון, הבדיקה וקבלת ההחלטות ולצמצם את הסיכויים לתקלות אחרות. הצרה היא כמובן שמאוד קשה לדעת מה בדיוק קרה: גם כשהחללית עוד הייתה בקשר, היא הייתה מסוגלת לשלוח רק כמות מוגבלת של נתונים שלא יכולים לתת את התמונה השלמה (אז למה לא שלחו יותר נתונים? קראו שוב את הפסקה הקודמת). באופן טבעי גם אין לנו גישה לשרידי החללית. לכל היותר, החללית הרובוטית LRO שסובבת את הירח תוכל למצוא איזה פיקסל-אחד-יותר-בהיר, שיעזור לזהות את התחנה האחרונה של "בראשית" (וגם זה יהיה הרבה).

ניסיון דיבוג על סמך כל כך מעט מידע מצריך שני דברים: היכרות עמוקה ביותר עם המערכת על כל פרטיה הקטנים ביותר (ועם פרטי הסביבה שבה היא פועלת), ואפשרות להריץ סימולציות מורכבות ומדויקות (במחשב או בהעתק פיזי). לדוגמה, מזינים לסימולציה כזו את כל הפרמטרים כפי שנקלטו מ"בראשית" ומכל האנטנות ואמצעי המעקב החיצוניים לפני הופעת התקלה. רוב הסיכויים שהסימולציה תמשיך לנחיתה מוצלחת. כעת חוזרים לשניות שלפני הופעת התקלה, ו"מזריקים" לסימולטור איזשהו שיבוש, למשל קפיצת מתח מלוח סולארי, או פירור לכלוך שנתקע באיזה שסתום, או ביט חשוב בזיכרון שנפגע מקרינה קוסמית וגרם להרצה של פונקציית תיקון שגיאות בדיוק כשהמחשב עסוק בחישובים הכי אינטנסיביים. בהנחה שהסימולטור חזק מספיק כדי לקחת בחשבון השפעות כאלה, האם תופיע עכשיו תקלה דומה למה שקרה בפועל? ההיכרות עם המערכת וסביבת הירח, ואופי התקלה כפי שהתפתחה, יעזרו לבחור את תסריטי השיבוש הסבירים יותר לבדיקה.

בהחלט ייתכן שמקור התקלה היה באחד מהמודולים הקנויים, "מוצרי המדף" שהורכבו בחללית. השימוש באלה היה חיוני כי לפתח הכול לבד מאפס זה פרויקט גדול, יקר וממושך פי כמה וכמה. למרות כל המאמצים, מי כמונו המייקרים יודע שחומרה היא לא דבר מושלם, ושמודולים קנויים, אפילו אם הם איכותיים, לא תמיד משחקים יפה זה עם זה. אבל זו סתם ספקולציה: על סמך המעט שידוע לי בינתיים, הכול פתוח.

ההתרסקות של "בראשית" כואבת וצורבת, ואנחנו יכולים רק לקוות שזה לא באמת הסוף: שיימצאו הכסף והמוטיבציה להמשיך ולהשתפר, ושנראה עוד הרבה חלליות ישראליות – במסלול, נוחתות על הירח, על מאדים ואיפה לא.