"בית-ספר לממציאים", ספר ישראלי לא רגיל משנת 1965, מתאר את עלילות האב הרוחני של המייקרים המודרניים: פּוּטי שוּפטן, בן שתים-עשרה בדיוני(?), שפותר בעיות יומיומיות – שלו ושל אחרים – בדרכים מקוריות, כשהוא נעזר  בעקרונות פיזיקליים ומתמטיים בסיסיים ולא מעט האקינג יצירתי.

לפני זמן מה, כשאחד הילדים שלי ביקש ממני ליצור מד מהירות לאופניים, ידעתי מיד מהי הטכניקה הנוחה ביותר למדוד את המהירות: לשים אלמנט ניתן-לזיהוי כלשהו (מגנט, למשל) על הגלגל, לבדוק באיזו תדירות הוא חולף על פני חיישן מתאים שמותקן על מסגרת האופניים, ולהכפיל בהיקף החיצוני של הצמיג. ידעתי את זה כבר כמעט שלושים שנה, כי פוטי, גיבור הספר שקראתי פעמים רבות בילדותי, עשה משהו דומה כשאביו אסר עליו לנסוע על אופניו החדשים במהירות שעולה על עשרה קילומטרים לשעה.

בהתחלה פוטי טען שאין לו דרך לדעת מתי הוא עובר את המהירות המותרת, אך אביו התעקש והתנה בכך את זכות הרכיבה. כידוע, בשנת 1965 לא היה ארדואינו, אז הילד רב-התושייה הצמיד חתיכת קרטון לחישור בגלגל, וזו השמיעה קול תקתוק בכל פעם שפגעה במסגרת. הוא חישב את קוטר הגלגל ולפיו את קצב התקתוקים שיתחיל לסבך אותו בצרות, לימד את עצמו לזהות את הקצב הזה, וכך הצליח לשמור על המהירות ולשמוע בקול אבא. הידד!

זהו המבנה של רבים מתוך מאה-ומשהו הסיפורים הקצרים שבספר (עמוד אחד עד שלושה לכל סיפור): החיים מעמידים בפני פוטי אתגר מעשי כלשהו שהמבוגרים לא הצליחו לפתור, או שהפתרון המקובל יקר מדי או לא נגיש. הוא מסתכל על הבעיה ומוצא מיד פתרון יעיל לא פחות בעזרת קצת גאומטריה, חשבון או מכניקה, ועם חומרים ואביזרים זולים שקל למצוא בכל בית.

סיפור האופניים

למעשה, רוב הפטנטים שבספר היו יכולים לככב באותה מידה בכתבות ובסרטוני life hacking, שהיו פופולריים לא מזמן ברשת – פרט לעובדה שהם מותאמים לשנות השישים בישראל, תקופה שרבים מהאתגרים שלה פשוט לא קיימים יותר. למשל, ליצור כלי "להשחזת עפרונות", או להעביר מצגות בלי שהתמונות יפלו מהלוח.

עד לעניין עם האופניים לא קישרתי בין הספר הזה לבין מייקינג. הוא התחבא בין כל שאר הספרים שלי והייתי נזכר בו פעם בחמש-שש שנים אולי. רק עכשיו תפסתי שפוטי הוא בעצם מייקר קלאסי. לא במובן של "מישהו שקונה ארדואינו זול ומודולים בסין ומחבר אותם לפי מדריכים מהרשת", אלא אדם שמנתח באופן עצמאי בעיות ואתגרים טכניים בחיי היומיום שלו, מחיל עליהם ידע תיאורטי שנלמד מתוך עניין וסקרנות, ומוצא פתרונות במסגרת המשאבים הסבירים לאדם פרטי.

המחבר, דב ברנשטיין, כלל בספר הקדמה ובה מתואר כיצד פגש את פוטי ומשפחתו בפעם הראשונה (הוא עבר לשכונה חדשה והיה צריך למתוח חוט מהמרפסת שלו לשלהם, כאנטנה לרדיו). כמו כל שאר הסיפורים, נראה שגם זה אינו אמיתי – לפחות לא כלשונו. הספר אינו כולל מידע נוסף וגם ברשת לא מצאתי שום דבר, אך לדעתי "בית-ספר לממציאים" הוא בעצם ספר לימוד לילדים בהסוואה מתוחכמת. הסיפורים מבוססים בוודאי על המצאות וטריקים שהמחבר עצמו המציא, או נתקל בהם, ופרט לפתרון הפרקטי של בעיות בבית ובמושב (65', כן?) הם מכניסים בדלת האחורית קצת פיזיקה, מכניקה, גאומטריה ועוד. הדמות של פוטי נועדה לעזור לקהל היעד של הספר להתחבר אליו, וכל הפרטים על המשפחה שלו, הילדים האחרים בשכונה וכדומה הם בעיקר הסחת דעת, כדי שהקורא הצעיר לא ישים לב שהוא לומד.

בהנחה שמצליחים להשיג עותק (יד שנייה או יותר, הספר לא מודפס עוד) האם הוא יכול להיות רלוונטי לקוראים צעירים מודרניים? לדעתי, רק אם הם סבלניים מאוד ומסוגלים להתמודד עם שפה ומושגים שהתיישנו. בחלק מהרעיונות אפשר להשתמש כמו שהם גם כיום (איך לפתוח מכסה סרבן של צנצנת, לשקול כלב שמסרב לעלות על המשקל או להכין מד מהירות אודיטורי לאופניים), על חלקם אבד הכלח לגמרי, והשאר יהיו שימושיים רק אחרי הפשטה והכללה שמעט מאוד בני 12 מסוגלים לעשות.

שאלה מעניינת יותר, לטעמי, היא האם אפשר לכתוב ספר כזה שיתאים לתקופה ולקוראים המודרניים. בשביל טיפים מעשיים לבעיות היומיום יש לנו עכשיו את גוגל, אבל ברור שגם ב-1965 לא כל הקוראים היו זקוקים לכל העצות שבספר, והם לא ניגשו אליו וביצעו חיפושים ממוקדים בזמן אמת. זהו ספר לצעירים שאוהבים לחשוב ולפתור חידות טכניות, וכאלה אני בטוח שקיימים גם כיום.

הספר יצא לאור בהוצאת "עם עובד" (מהדורת "דבר לילדים") ויש בו 263 עמודים. רישומים מאת מנחם גפן.