כדי להביא בני אדם לירח, סוכנות החלל האמריקנית ושותפיה פיתחו את הטכנולוגיה המתקדמת ביותר לאותה תקופה; אך ברגעי האמת, אפילו הם נזקקו לא פעם לאלתורים יצירתיים ולהאקינג מסוג הגס ביותר. הנה סיפורו של מתג פשוט שכמעט מנע את הנחיתה של אפולו 14.

מבחינה טכנית, המשימה של אפולו 12 הייתה מורכבת ומרשימה יותר מאשר הנחיתה ההיסטורית והמפורסמת של אפולו 11, שהתרחשה ארבעה חודשים לפני כן. המפקד פיט קונראד והטייס הנחתת אלן בין הצליחו לנחות – בכוונה תחילה – במרחק הליכה מהחללית הרובוטית סורביור 3, שהמתינה על הירח בדממה שלוש שנים, והחזירו חלקים ממנה לבדיקה בכדור הארץ. הם גם היו הראשונים שהביאו מצלמת טלוויזיה צבעונית אל הירח, אם כי בין הרס אותה תוך רגעים ספורים כשכיוון אותה בטעות ישירות לשמש.

המשימה הבאה, אפולו 13, זכתה לתשומת לב עולמית בגלל התקלה הכמעט-קטלנית שאירעה בדרך לירח. הנחיתה בוטלה מיד, כמובן, והאסטרונאוטים הצליחו לחזור לכדור הארץ בחיים רק בזכות מאמץ אדיר ומשולב של כל המעורבים – שכלל את האלתור המפורסם של התאמת מסנן פחמן דו חמצני בעזרת שקית פלסטיק, גרב, נייר דבק וחלקים לא-צפויים אחרים. למשימה שאחריה נוסף, אם כן, יעד כבד-משקל: לשקם את המוראל ולהוכיח שהשינויים והתיקונים שנעשו במערכות החללית אכן הפכו אותה לבטוחה יותר.

ההתחלה הייתה קצת צולעת, אך בסופו של דבר החללית הגיעה בשלום למסלול סביב הירח. הנחתת "אנטארס" נפרדה מיחידת הפיקוד, ושני האסטרונאוטים שבתוכה – המפקד אלן שפרד והטייס אדגר מיטשל – כבר החלו בהכנות לקראת הנחיתה, כאשר פקחי הטיסה בכדור הארץ הבחינו במשהו משונה: על פי המחוונים שלהם, ובניגוד לכל היגיון, מישהו בנחתת לחץ על לחצן החירום לביטול הנחיתה ("ABORT").

כאשר מחשב הנחתת מתחיל להריץ את התוכנה לניהול הנחיתה, הוא מתחיל לנטר גם את לחצן החירום הגדול והבולט שבאמצע לוח המכשירים. אם הוא מזהה לחיצה עליו, הוא מפעיל מיד את המנוע של הנחתת (או של החלק העליון שלה – תלוי בשלב הנחיתה) בעוצמה, כדי להחזיר את האסטרונאוטים למקום בטוח במסלול. למרבה המזל תוכנת הנחיתה עוד לא הופעלה, אחרת כל המשימה הייתה הולכת לעזאזל. אבל מה קרה ללחצן? ומה עושים עכשיו?

את התשובה לשאלה הראשונה ניחשו די מהר (ואימתו מאוחר יותר בצילומי רנטגן של לחצנים דומים): פיסת מתכת זעירה השתחררה אי-שם בתוך מנגנון הלחצן, ובעודה מרחפת בחוסר משקל יצרה קצר בין המגעים. הפתרון הראשון שנוסה היה הגס והפרימיטיבי ביותר: האסטרונאוטים התבקשו לדפוק קצת על הפאנל עם הלחצן כדי לשחרר את שבב המתכת הסורר. זה עבד לזמן קצר, אך הלחצן חזר במהרה לעשות בעיות. הנחיתה המתוכננת נדחתה והצוות התבקש להישאר במסלול עד שמנהלי המשימה יחליטו מה לעשות.

האופציה היחידה, מלבד ויתור על המשימה כולה, הייתה להורות למחשב להתעלם מלחצן הביטול הבעייתי. אם יידרש ביטול חירום, האסטרונאוטים יצטרכו להסתמך על מערכת גיבוי ולהקליד מספר פקודות ידנית. זהו כמובן רעיון מסוכן מאד, אבל כולם היו נואשים מספיק כדי לקבל אותו. אף על פי כן, נותר מלכוד מסוים: כדי לשנות את תכנית הנחיתה, צריך היה להתחיל אותה ואז להקליד את רצף הפקודות לעדכון; אבל עד שזה יושלם, הלחצן הסורר עלול לדמות שוב לחיצה ולדפוק את הכול.

ואז מישהו הגה תכנית: בשלב ראשון נפעיל את מנוע הנחתת ידנית, בעוצמה נמוכה. כפי שהפיזיקה הקלאסית מכתיבה, זה יפעיל על הנחתת כוח שיגרום לתאוצה. התאוצה הזו תשפיע כמובן גם על שבב המתכת – שיזוז ממקומו וינדוד לאזור שבו הוא לא יפריע! אז אפשר יהיה לבצע את הפרוצדורה המתוכננת ולקוות שלא יצוצו תקלות נוספות.

התרגיל עבד*. בסופו של דבר דווקא כן צצו תקלות נוספות, אך גם הן טופלו, ושפרד ומיטשל הגיעו ליעדם. שפרד ערך את ה"ניסוי המדעי" המפורסם שלו כשחבט בשני כדורי גולף על הירח, ומיטשל ערך ניסוי בלתי-מדעי משלו (בזמנו החופשי, ללא אישור רשמי) בתפיסה על-חושית. אבל זה, כמו שאומרים, כבר סיפור אחר…

כלקח מתקלת הלחצן הזו, במשימות הבאות השתמשו כמובן בלחצנים שנבדקו היטב מראש – ובנוסף, במקום שהלחצן יסגור מעגל בשתי נקודות במקביל (אמצעי יתירות מקובל), סידרו אותו כך שיסגור מעגל בשתי נקודות בטור. כך, גם אם פיסת מתכת תקצר אחד מהמגעים, השני עדיין יישאר פתוח עד ללחיצה אמתית.

חישבו על זה בפעם הבאה שאתם מתקמצנים על הלחצנים באיזה פרויקט, או אומרים "יהיה בסדר" על טיפת בדיל או סיב של חוט חשמל שהלכו לאיבוד באמצע ההרכבה…

* את המידע בנושא הפוסט אספתי ממספר מקורות, שכל אחד מהם היה חלקי מאוד, או טכני מאוד, או שניהם גם יחד. ניסיתי להרכיב את התמונה השלמה כמיטב יכולתי, אבל אינני יכול להבטיח שמה שנכתב כאן מדויק במאה אחוזים.