שנת 2013 (וקצת מסביב) היתה לדעתי "תור הזהב" של קהילת המייקרים המקומית – לא מבחינת מספר הפעילים נטו, אלא מבחינת הפעילות הפומבית בנושא המייקינג, וההתפתחות של הפלטפורמות הקהילתיות. בחלק שלישי זה של היסטוריית הקהילה של המייקרים החובבים בישראל, נראה מה היה לנו באותה שנה.

מייקרס

כפי שציינתי בפוסט הקודם בסדרה זו, כבר ביוני 2012 התחלנו לחפש מקום וירטואלי לקהילה מחוץ לפייסבוק. הסיבה לחיפושים הללו היתה תחושה הולכת ומתגברת, שלי ושל אחרים, שקבוצת הפייסבוק גורמת לנו לדרוך במקום: לא היו בה כלים סבירים לכל מה שחיוני לקהילה טכנולוגית כמו שלנו – שימור ידע, הצגת פרויקטים או מדריכים מורכבים, ודיונים רציניים לאורך זמן.

במקביל הופיעו בקבוצה יותר ויותר קולות שביקשו להפוך אותה לסגורה: אנשים לא רצו – כל אחד מסיבותיו שלו – שהפעילות שלהם בתחום תהיה גלויה לעיניים חיצוניות. אני התנגדתי, כי לדעתי פתיחות היא מרכיב בסיסי ביותר במייקינג, אך בראשון בספטמבר קיימנו הצבעה דמוקרטית ובעקבותיה הקבוצה נסגרה – כלומר, מאותו רגע נדרש אישור של מנהל כדי להצטרף ולראות את התכנים. האישורים ניתנו ועדיין ניתנים, למיטב ידיעתי, ביד חופשית. אף על פי כן, הדחף למצוא מקום אחר רק התגבר, והקומונה באתר "תפוז" לא ענתה על הצרכים ולא הצליחה להמריא.

מעיין דרמר, אחד המשתתפים הפעילים בכלל וגם בדיונים על הנושא, ניסה לקדם יוזמה אחרת – מערכת תוכן ופורומים שתהיה לגמרי שלנו, בדומיין משלנו, על בסיס פלטפורמת vBulletin והניסיון שצבר איתה באתר efly.co.il. הרעיון בכללותו היה טוב מאד, אך משהו עדיין הטריד אותי: אם אדם יחיד מרים מערכת ומתפעל אותה, אותו אדם יכול גם לנטוש אותה ולגרום על ידי כך להשבתתה והיעלמותה – בין אם מחוסר זמן ומשאבים, איבוד עניין או כל סיבה אחרת. הכוונות והרקורד של מעיין היו מצוינים, אבל איך אפשר לדעת מה יקרה בעוד חמש, עשר שנים? מי יוכל, אם בכלל, לתפוס את מקומו במקרה הצורך? האם אפשר להמר ככה על כל התכנים הקהילתיים שעתידים להצטבר?

בלי קשר להצעה הזו, לקראת אמצע ינואר 2013 ניסינו גם להקים וויקי בעברית לנושאי ארדואינו, בדומיין arduino.co.il שנרכש לפני כן על ידי אורן. וויקי היא מערכת מצוינת לשימור ידע, ומכיוון שהיא פתוחה וקלה לניהול, הסיכון בה נמוך יותר. אף על פי כן נתקלנו במכשול רציני מאד (שירדוף, כנראה, לנצח את הקהילה): הוויקי היתה אמורה להיות מאמץ קבוצתי משותף, אבל רוב המייקרים לא אוהבים לשבת ולכתוב הרבה חומר טכני מדויק. נכון לכתיבת שורות אלה היא עדיין נגישה [עדכון: כבר לא], אך כמעט אין בה שום תוכן שימושי.

ב-29.1.13 נפגשנו – אני, אורן, עדי, משה, מעיין ועוד מספר מייקרים פעילים – במעבדת XLN בתל אביב, לשיחה על הפעילויות העתידיות שלנו. אחד הנושאים היה יחסי ציבור, עליהם אדבר בהמשך, ונושא אחר היה ההצעה של מעיין, שקיבלה תאוצה מכיוון שאורן הסכים להיות שותף לצד הטכני שלה. עד היום אני לא יודע עד כמה הוא, או אנשים אחרים, מעורבים בפועל בתחזוקה של האתר – אבל מכיוון שכבר היה מדובר ביותר מאחראי יחיד, הסרתי את התנגדותי. ההצעה עברה, התשתית הוקמה במהירות הבזק, וב-12.2.2013 העלה מעיין לקבוצת הפייסבוק הכרזה רשמית על פתיחת makers.co.il . בנוסף להכרזה, נדנדנו לכל המשתתפים גם בפייסבוק וגם בתפוז לעבור לאתר החדש.

הבמה הציבורית

לקהילת המייקרים מעולם לא היתה הנהלה רשמית או מצע כתוב כלשהו. קיבלנו את ההחלטות פשוט כי רצינו לעשות את זה, ואחד היעדים שלנו היה להנגיש את המייקינג לציבור רחב ככל האפשר. במילים אחרות, לא רק ליצור אתר שבו נוכל לקשקש אחד עם השני, אלא גם לחשוף ולקדם את המייקינג והידע הטכנולוגי בישראל. לשם כך היו לנו שני כלים: הטורים שלי ככתב פרילאנסר, ומשרד יחסי הציבור שאורן עבד איתו, במסגרת תפקידו כבכיר בחברת תרגומים גדולה.

למי שעוד לא יודע איך זה עובד: אנשי המדיה כמעט אף פעם לא מחפשים בצורה אקטיבית דברים לעשות עליהם כתבות. הם מקבלים אינספור הצעות ו"הודעות לעיתונות" ממשרדי פרסום ויחסי ציבור, חברות, עמותות וגופים אחרים, ובוחרים על סמך שיקולים משלהם (עניין לציבור, כמות קליקים צפויה וכו') מה ואיך לפרסם. לי היתה יד חופשית יחסית בבחירת החומרים לטור הטכנולוגיה שלי ב-Ynet, וניצלתי אותה כדי לקדם תכני מייקינג ולהזכיר את האתר החדש של הקהילה (הנה כתבה לדוגמה). בסוף 2012 אפילו כתבתי אייטם על ארדואינו למהדורה העברית של המגזין Scientific American, עבורה אני מתרגם חומרים מאז שנת 2002.

אורן, מצדו, הצליח לעניין בנושא את הטלוויזיה: ב-7.2.13 הופיע, ביחד עם המייקר צביקה מרקפלד, באייטם קצר בתוכנית "צינור לילה" בערוץ 10. בעקבות ההופעה הזו, תחקירני הערוץ חזרו אליו בחודש מאי לקראת תוכנית חדשה בנושאי טכנולוגיה, "גאדג'ט TEAM" בהנחיית אביב פרנקל, ובסופו של דבר יצא שדווקא אני הופעתי ארבע פעמים בתוכנית הזו, עם גאדג'טים שונים תוצרת בית (ראו למשל כאן, החל מ-22:30).

בעקבות הכנס השני (עליו אספר למטה) הופיעו כתבות גם בכלכליסט ובגאדג'טי, ומכיוון שכבר הפכתי לדמות מוכרת בתחום, התראיינתי עם הזמן גם לגיקטיים, למגזין המורים "הד לחינוך" ואולי לעוד מקומות ששכחתי.

קשה להעריך את התועלת של כל הפרסומים הפומביים האלה לקהילה. הכתבות ב-Ynet, בהן שמתי קישור ישיר לאתר מייקרס, הביאו כמעט תמיד לקפיצה במספר הביקורים באתר, אך רק לתוספת קטנה של נרשמים חדשים, והיקף הפעילות לא השתנה כלל. למעשה, לפחות לפי הנתונים שבידיי, פרט לתחילת הדרך – כאשר משתמשים מקבוצת הפייסבוק הצטרפו בהמוניהם למייקרס – העליה במספר המשתמשים הרשומים היתה טפטוף איטי להכעיס, ורובם המכריע לא פעילים באתר כלל.

הנה מספר ציוני דרך בכמות המשתמשים הרשומים במייקרס:

• 12.2.13 – 9
• 14.2.13 – 48
• 28.2.13 – 114
• 2.4.13 – כ-250
• 4.9.13 – 500
• 23.6.14 – 1020
• 8.7.15 – 1501
• 15.7.16 – 1856

הכנס השני ותחרות הפרויקטים

לקראת קיץ 2013, מספר משתתפים במייקרס העלו את הנושא של כנס. בשני ביולי הרמתי את הכפפה והתחלתי לרכז את הנושא. לשמחתי, גם הפעם אנשים טובים מיהרו לקחת על עצמם ולעזור בארגון ובהכנות, וב-19 באוגוסט קיימנו את כנס המייקרים השני במכון ראות בתל אביב. לכנס נרשמו 40 משתתפים – המקסימום שיכולנו לאשר, במגבלות המקום – וכנראה שהגיעו בפועל יותר. מייקר בשם יוני הצליח לארגן לנו הרצאה מרתקת מטעם spaceIL (החבר'ה שינסו לשלוח חללית ישראלית לירח בשנה הבאה!), היו הרצאות של חברי הקהילה (כולל הרצאה שלי על אופטימיזציה של קוד), הרבה פיצות, והרגשנו שבאמת עלינו מדרגה.

לקראת סוף 2013, שוב בעקבות הצעות של משתתפים שונים באתר ותחושה שאנשים לא מעלים אליו מספיק פרויקטים רציניים, התחלתי לארגן תחרות פרויקטים נושאת פרסים. שלושה משתתפים בולטים (מעיין ביניהם) התנדבו להיות השופטים, והחסויות הנהדרות שהגיעו אפשרו לנו להציע פרסים יוקרתיים. מספר הפרויקטים שהוגשו בסופו של דבר (8) אמנם היה נמוך ממה שקיוויתי ואפילו ממה שצפיתי, אך הם היו מושקעים בהחלט. כשהכל הסתיים, בחודש מאי 2014, נדמה היה – כמו אחרי הכנס – שהקהילה מתקדמת, מתחזקת והופכת למשהו גדול ורציני הרבה יותר.

על ההתפכחות מהאשליה הזו אדבר בפוסט הבא…