בניגוד למה שנהוג לפעמים לחשוב (ומה שחשבתי בעצמי עד לא מזמן), ארדואינו הוא לא שער לעולם ה-Embedded אלא עולם בפני עצמו. מה מאפיין את העולם הזה, ואיזו מטרה בעצם הוא משרת?

לפני שנתיים, בפורום כזה או אחר, מישהו ציין את חוסר הנוחות שמעוררים בו אנשים שמתייחסים לארדואינו כמו אל לגו פשוט. אינטואיטיבית הרגשתי שאני מבין למה הוא מתכוון, והרבה פעמים נזכרתי בהערה הזו כשראיתי איך חובבים מסוימים ניגשים לפרויקטים, אבל כשניסיתי לנסח את התחושה במילים נתקלתי בקושי מסוים: איפה בדיוק הבעיה? במה בדיוק היא מתבטאת?

מתחילים רבים מנסים אמנם לחבר מודולים וקטעי קוד מוכנים כאילו היו קוביות לגו, בלי לשים לב למגבלות טכניות כמו צריכת זרם או התנגשויות משאבים – אבל את זה אפשר לייחס פשוט לחוסר ידע, שנובע באופן טבעי מהיותם מתחילים. את הידע הזה רוכשים עם הזמן וההתנסות. יותר מזה, גם מפתחים מקצועיים מתייחסים לחלק מהדברים כ"לגו" (כמעט אף אחד, למשל, לא מייצר ג'וקים בעצמו). חשדתי שהבעיה כאן עמוקה יותר מאשר רמת הניסיון בלבד.

ואז, פתאום, הבנתי מה העניין: לא עצם השימוש במודולים מוכנים, אלא בצורת החיבור ביניהם. ברוב עצום מהפרויקטים שנעשים בארדואינו, הדברים היחידים שהמייקר עושה בעצמו הוא העברה של אותות בסיסיים ופשוטים ביותר בין מודול אחד לאחר (בחומרה או בתוכנה): להפעיל/לכבות, לחבר/לנתק, ליזום קבלה/משלוח של נתונים מוגדרים מראש, אם X אז Y אחרת Z וכדומה. בשטח זה מתבטא בחיבור של חוטים בלבד בין מודולי חומרה, ובקוד שמסתכם פחות או יותר בהעתקות מהרשת, קריאות לפונקציות ספריה מוכנות-מראש, ותנאי if או switch מינימליים.

בהסתכלות מהכיוון ההפוך, מה שלא מבוצע על ידי המייקרים בפרוייקטים כאלה זה תכנון של מעגל חשמלי (הכוונה לא לסכימת חיבורים אלא לתכנון ממש, עם בחירת רכיבים מותאמים היטב למשימה, שלא לדבר על מעגלים אנלוגיים), וקוד שמבצע עיבוד של מידע. חישבו לדוגמה על פרויקט המתחילים הנפוץ של קריאת מרחק בעזרת חיישן אולטרה-סוני: בכמה מקרים ראיתם שהמייקר חשב, פיתח ווידא את נוסחת חישוב המרחק בעצמו, במקום להסתמך על קוד קיים? גישת הלגו מבוססת, אם כך, על שינון "עיוור" והעתקה של צורות עבודה שגרתיות עם כלי עבודה שאחרים הכינו, במקום חשיבה מעמיקה ובמקום לימוד של עקרונות האלקטרוניקה והתכנות.

כל זה, כשלעצמו, בסדר גמור כשלב ראשון. אף אחד לא מצפה מהמתחילים להסתער על החומר התיאורטי ולשלוט בו באופן מיידי. הארדואינו זכה להצלחה שכזו בדיוק בזכות ההנגשה של התחום לאנשים חסרי רקע. אלא שכוחות השוק הבחינו בהצלחה הזו, והתחילו לרכוב עליה עם עוד ועוד מודולים מוכנים שתואמים לגישת הלגו: רק לחבר בחוטים ולקרוא לפונקציות המוכנות. בזכות הפיתוחים האלה, המייקר הלא-מקצועי יכול לבצע עוד ועוד דברים, בתנאי שהוא ממשיך לרקוד לפי החליל של המודולים המוכנים (מחיר, גודל פיזי, נפח קוד להפעלה, צריכת חשמל…) ובתנאי שהוא ממשיך לעבוד בשיטה של חיבור לגו. במילים אחרות, כל עוד הוא לא מתפתח.

המצב הזה נוח לכל הצדדים. מייקר-הלגו מרגיש שהוא מתפתח בלי להתאמץ, כי המודולים החדשים שהוא קונה יודעים לעשות עוד כמה טריקים. יצרני החומרה מפתחים עוד ועוד מודולים כאלה ועושים עליהם הון, וספקי תוכנות ושירותים שונים ומשונים (שירותי ענן ל-IoT בתשלום, למשל) מצטרפים גם הם לחגיגה. במקום תנועה של מייקרים לומדים ומפתחים, קיבלנו קבוצה ענקית של ילדים בארגז חול משוכלל. הרושם הוא שהמייקרים היחידים שמפתחים דברים חדשים ומעניינים באמת, בתוכנה או בחומרה, הם אלה שיש להם רקע קודם – בדרך כלל גם פורמלי – בתחומים האלה.

ומה איתכם? כמה זמן אתם מתכוונים להמשיך לשחק בלגו?*

* האקינג יצירתי של לגו זה דווקא בסדר 🙂