לאחרונה, בעקבות דיון בנושא מיקרו-בקרים מזויפים באחד הפורומים בחו"ל, קראתי מעט על הנושא וגיליתי דברים שאולי יעניינו כל מייקר שקונה רכיבים בזול באיביי, עליאקספרס וכדומה.

ארביטראז'

השאלה הכללית היא, כמובן, איך מוכר סיני כלשהו מצליח להשיג מיקרו-בקרים כדי למכור אותם במחירים נמוכים יותר מאלה של המפיצים הרשמיים ועדיין לצאת ברווח. תשובה אפשרית אחת היא כוח קניה נטו. הסתכלו למשל על פירוט המחירים של מיקרו-בקר ATmega328P-PU, בדיוק כמו זה שבארדואינו אונו, באתר המקצועי mouser.com: המספר בכחול הוא הכמות, והשחור הוא מחיר ליחידה.

נתעלם לרגע מהעלויות הנלוות, המיסים וכו'; אם למוכר ההיפותטי שלנו יש הון התחלתי של 4625 דולר, הוא יכול לקנות 2,500 יחידות במחיר של 1.85 ליחידה, למכור במחיר 2.5 (שהוא עדיין רק כ-70% מהמחיר ה"רשמי" של יחידה בודדת למייקר המזדמן) ולהרוויח 1625 דולר בצורה לגיטימית.

מעבר לכך, סביר להניח שכמו בכל מוצר, גם בג'וקים נותר לפעמים מלאי שלא נמכר זמן רב (או עודפים אצל קונה מסוים) ויזם זריז עם קשרים מתאימים עשוי להשיג אותם בזול ובדרך חוקית. אך לרוע המזל, זה לא נגמר כאן. כוח קניה ומציאות חד-פעמיות לא מסבירים, למשל, את ה-ATmega8A שקניתי בערך ברבע ממחיר השוק ואת הכמות הגדולה של ג'וקים שמוצעים בזול גם לקונים פרטיים וגם לחברות.. לשם כך צריך שיטות "יצירתיות" יותר.

פגמים קלים

עקרונית, יכולות להיות סדרות שלמות של ג'וקים שאף אחד לא רוצה לקנות (או שהיצרן, מטעמי מוניטין, לא רוצה למכור). למשל, גרסאות ראשונות עם פגמים קלים בתכנון שתוקנו בהמשך, סדרות עם פגמים קוסמטיים או מכאניים, ארגזים שנרטבו בגשם ומי יודע מה עוד. ספקים מכובדים לא ירצו להתעסק עם סחורה מפוקפקת כזו, אבל סוחר פרטי ממולח שמצליח להניח את ידיו על ג'וקים כאלה בוודאי ישמח לעשות מהם רווח קל. רוב הסיכויים שהוא גם לא יספר לקונים על ההיסטוריה של הג'וקים האלה, מה שכבר מכניס אותנו לתחום בעייתי – אבל גם כאן, זו רק ההתחלה.

יד שניה

לא מזמן סיפרתי כאן בבלוג על מיקרו-בקר ממשפחת PIC שחילצתי ממעגל מודפס פגום. מסתבר שמה שאני עשיתי עם מלחם בבית לשימוש עצמי, יש אנשים שעושים כביזנס: הם משיגים כמויות גדולות של לוחות ישנים או פגומים עם ג'וקים ששווה לחלץ, מורידים אותם מהלוחות באמצעים כאלה ואחרים, מנקים קצת, מאפסים את זיכרון ה-EEPROM ואת הפיוזים ומוכרים אותם כאילו מדובר בג'וקים חדשים. לעתים, כדי להבטיח מראה חדש ונקי (כולל תאריך ייצור מאוחר), הג'וקים עוברים גם צביעה והדפסה מחדש של סמל היצרן, הקוד וכו'. במקרים קיצוניים עוד יותר, ה"שיפוצניק" מקלף את כל הפלסטיק של הג'וק באמצעים כימיים, מה שמותיר רק את הסיליקון שבפנים (Die), ויוצק סביב זה פלסטיק חדש.

מיותר לציין שג'וק יד שניה הוא הימור, גם מבחינת מה שעבר עליו במעגל המקורי וגם מבחינת תהליך ה"שחזור" שעשוי להתבצע (ומן הסתם מתבצע בפועל) בלי בקרה נאותה ובתנאים לא נוחים לאלקטרוניקה העדינה.

זיופים

דרך נוספת למכור מיקרו-בקרים בזול היא לייצר זיופים. הדבר מצריך, כמובן, מפעל עם קו ייצור מתאים ואת התוכניות של הג'וק המקורי, אותן אפשר להשיג במבחר דרכים לא חוקיות – מריגול תעשייתי ועד "פריצה" לחומרה עצמה ובדיקה יסודית במעבדות מיוחדות. כולנו זוכרים את הסיפור עם FTDI ושבבי ה-USB המזויפים, ומסתבר שזה לא כל כך נדיר כמו שאפשר היה לקוות. הזייפן עשוי אמנם למכור את הג'וקים כ"תואמים" עם כיתוב משלו, אבל באותה מידה הוא (או מישהו אחר במורד השרשרת) יכול להעתיק את הכיתוב של המקוריים, ואף אחד לא יהיה מסוגל להבחין בהבדל עד שלב מאוחר מאד, כאשר האיכות הירודה של החומרים ותהליך הייצור יבואו לידי ביטוי במוצר הסופי.

חתול בשק

לסיום, בואו לא נשכח את הטריק המרושע ביותר – למכור מארזי ג'וקים שאין בהם שום סיליקון בכלל, או לצבוע ג'וקים לא קשורים וזולים במיוחד (למשל 555) כאילו היו מוצרים יקרים יותר שיש להם מארז זהה. זהו תרגיל עוקץ שעושים בדרך כלל ללקוחות גדולים (גם Sparkfun נפלו פעם בפח הזה), ומצד שני הלקוח הגדול שעבדו עליו יכול להיות אותו אחד שמוכר אחר כך את הג'וקים באיביי ללקוחות קטנים כמונו…

המשמעות

בעייתי ככל שזה נשמע, עולם החובבים חייב הרבה לתחמנות הסינית, שהורידה מאד את רף הכניסה הכלכלי לתחום. כל עוד הקניות שלנו הן לשימוש עצמי ובקנה מידה של ג'וקים בודדים בכל פעם, אנחנו לוקחים ונמשיך לקחת את הסיכון כי המחיר של החלופות פשוט הרבה יותר מדי גבוה.

מה שאנחנו בכל זאת צריכים לזכור זה שאנחנו עובדים עם רכיבים סוג ב' (במקרה הטוב), על כל המשתמע מכך: להיות מוכנים להתמודד עם תקלות שונות ומשונות, וברגע שיש לנו לקוחות ו/או יכולת כלכלית, לעבור בלי היסוס לדבר האמתי.