סיכום קצר של הדברים שראיתי והבנתי במהלך השנה האחרונה, במסגרת ההתנדבות שלי ללמד מידול והדפסה בתלת-ממד לכיתות ה'-ו'.

ראשית, כיוון שכבר הזכרתי מספר פעמים את השיעור הזה בבלוג, אציג כאן את הרקע בשיא התמציתיות: זה היה שיעור בחירה, ראשון מסוגו עבורי ועבור בית הספר, ל"קהל יעד" של ילדים בלי רקע טכני מיוחד, בכיתות קטנות (10-12 תלמידים). בגלל אופי בית הספר, היה קשה לחייב הכנת שיעורי בית. הנושאים, אותם בחרתי והגדרתי לבד, היו: 1) שימוש בתוכנת Tinkercad ליצירת דגמים בתלת-ממד, 2) היכרות עם אופן הפעולה, היתרונות והחסרונות של מדפסות FDM, ו-3) אינטגרציה של שני הקודמים לתכנון דגמים מתוך מחשבה על הדפסה אופטימלית. כחלק מהסעיף השני הצגתי גם את תוכנת הפריסה Ultimaker Cura וכמה דברים שאפשר לעשות איתה, אך לא לימדתי אותה בצורה מסודרת.

זה המקום לדיסקליימר קטן וחשוב: אף על פי שבהמשך אדבר על היכולות ועל המוטיבציה של התלמידים, אי אפשר להתחמק מהתובנה שבסופו של דבר, כל מה שהם הצליחו או לא הצליחו לעשות הוא בעיקר פונקציה של היכולת או חוסר היכולת שלי להסביר את החומר ולעורר בו עניין.

האם החומר הזה מתאים לילדים בגיל 11-12?

הנושא עצמו הלהיב את הילדים מאוד (שוב, בערבון מוגבל כי זה היה שיעור בחירה). כולם נהנו להסתכל על מדפסות עובדות, לדרוך על הדפסות כדי לבדוק את החוזק שלהן, ולתכנן דגמים וירטואליים (בעיקר כשאלה היו קשורים לתחומי עניין אישיים). שאלות ואתגרים תיאורטיים יותר היו, באופן טבעי, קצת פחות פופולריים – אם כי חלק מהמשתתפים כן אהבו אותם והתמודדו איתם היטב.

כלי העיצוב המקוונים של Tinkercad מעולים לילדים. הם ברורים, פשוטים ומושכי-עין. כולם הצליחו להשתלט על הממשק, והבינו מה כל כלי נפרד עושה ואיך משתמשים בו. גם הבסיס הטכני של הדפסה בשכבות (כגון צורך בתמיכה ובמילוי, כיוון שכבות וכו') הובן על ידם היטב. לעומת זאת עבודה מתקדמת יותר, שמבוססת על תכנון מראש, הייתה קשה לרבים.

המדגם שלי היה קטן ולא לגמרי מייצג, כך שאי אפשר להסיק מסקנה גורפת, אך הרושם היה שבשקלול של הבנה ומוטיבציה, בנות הצטיינו יותר מבנים.

הסיבות לקושי

אילוצים שונים גרמו לכך שכל כיתה למדה שעה "אקדמית" אחת בלבד בשבוע. זה לחלוטין לא מספיק. מה שעוד יותר גרוע, שיעורים רבים התבטלו בגלל חגים, שביתות ואירועים אחרים, ורצף הלימוד נקטע פעמים רבות, לעתים למשך שבועות שלמים. ההשפעה של זה הייתה עצומה. יכולתי לראות בבירור איך חומר נשכח ואיך מוטיבציה גבוהה מתפוגגת בתקופות האלה. אף על פי שברמת המיקרו התלמידים למדו דברים חדשים לאורך כל השנה, בתמונה הכוללת רובם הגיעו לשיא הישגיהם בתחילת המחצית השנייה, ולאחר מכן נשארו שם או אפילו נחלשו. כמובן, ייתכן שפעל כאן משתנה נוסף והוא אווירת הלימודים הכללית, הדגש המתגבר על מסיבות הסיום, בת-מצווה וכדומה.

היו הבדלים אינדיבידואליים גדולים ביכולת לתכנן רצף מורכב של צעדים ליצירה של עיצובים לא-טריוויאליים. לדעתי, זהו בעיקר עניין של ההתפתחות המנטלית הדיפרנציאלית בגילים אלה. ילדים רבים נצמדו לפעולות העיצוב שקל "לראות בעין", כגון הזזה, מתיחה, סיבוב וחיבור של אובייקטים, והחשיבה שלהם הייתה מוגבלת לצעד אחד קדימה. בשלב מסוים חילקתי דפים עם הוראות להכנת דגמים, קצת בדומה להוראות הרכבה של לגו, רק פחות מפורט. כולם הסתדרו עם זה. לעומת זאת, כשהראיתי להם רק את התוצר הסופי המבוקש, גם כשהם כבר למדו לכאורה ותירגלו כל מה שנדרש כדי להפיק אותו, אחוזי ההצלחה צנחו. ההבדלים האלה ביכולת יצרו כמובן הטרוגניות אדירה בכיתה, שהיא סיוט עבור מי שצריך ללמד את כולם ביחד.

אבל הילדים של היום מבינים בטכנולוגיה, לא?

לחלוטין לא. כלומר, הם משתמשים בטכנולוגיה כל הזמן, אך הם רק משתמשים. אמנם לא הייתי צריך להסביר להם איך עובדים עם עכבר מחשב ואיך להיכנס לקבוצת הווטסאפ של השיעור כדי לבדוק הודעות, אבל אין ביכולות האלה שום דבר שמקדם אותם בהבנה של מכניקה של מדפסת תלת-ממד או של יצירת חללים מסובכים בדגם.

למעשה, הניסיון שלהם כמשתמשים גרם להסחות דעת, כשהם נמשכו לדגמים מוכנים ודברים צבעוניים אחרים שמצאו בעצמם בממשק התוכנה. לחלקם היה קשה עד בלתי אפשרי להתגבר על הנטייה, כשהם נמצאים מול מסך עם דפדפן, לחפש ולשחק באינטרנט.

מה הייתי עושה אחרת

דבר ראשון, הייתי מלמד יותר שעות. גם בכיתה (ועדיף בימים שונים, כדי לחזק את הרציפות של הלמידה) וגם עבודת חובה בבית. הייתי מנסה גם למצוא פיתרון להדפסות ממושכות בבית הספר, דבר שמערכת השעות לא איפשרה הפעם. את הדגמים המורכבים והגדולים יותר הדפסתי לילדים בעצמי בבית.

דבר שני, לא הייתי מלמד בהתנדבות. השנה החולפת הייתה מקרה מיוחד, גם כי בן שלי היה בכיתה וגם כי רציתי לצבור ניסיון במשהו שמעולם לא עשיתי קודם. כשהשיקולים האלה מאחוריי, כמות השעות שהשקעתי בשיעורים עצמם, בהכנת חומרי לימוד ובהתאמתם להתקדמות הכיתה היא דבר שלא אוכל להרשות לעצמי יותר לתת בחינם. באותו נושא, אני לא מאמין שאפשר ללמד באופן אפקטיבי על ידי מיחזור פשוט של החומרים שכבר הכנתי – לכל תלמיד ולכל כיתה יש יכולות, עניין וקצב התקדמות שונים, ולכן לעתים קרובות היו הבדלים משמעותיים בחומר אפילו בין שתי הכיתות שלימדתי, שעה אחרי שעה באותו יום.

דבר שלישי, הייתי מתעקש יותר: עם בית הספר על מחשבים מודרניים ותקינים, ועם תלמידים שמתחילים לזלזל – שיעזבו או שיקחו את עצמם בידיים. להמשיך בלי מוטיבציה בכיתה זו האופציה הכי גרועה לכל הצדדים.