הפרק השני של התוכנית בכאן11 היווה שיפור – מנקודת מבט של מייקר – לעומת הקודם, אך בפוסט הזה אני רוצה להתמקד דווקא בעימות קצר שהוצג בו, ושיש לו משמעות רבה, גם פילוסופית וגם מעשית, לכולנו.

נתחיל בצפירת הרגעה: הבלוג הזה לא יהפוך לבלוג ביקורת טלוויזיה, ואני לא אנתח כאן את תוכן הפרק. בעניין זה אגיד רק שמבחינתי כמייקר הייתה שם התקדמות ברורה בכיוון הנכון, והתחלה של התייחסות לכל מה שהיה חסר לי בפרק הקודם: כלי עבודה, חומרים, תכנון, תהליך וכו'. הסרטונים המשלימים של הסדרה, שאפשר למצוא ביוטיוב (לפי מילת המפתח "מייקרז"), אפילו עוד יותר טובים מהבחינה הזו.

דבר שני, מה שקוראים באינטרנט shout-out: יוצר הסדרה, כפי שהתברר לי זמן קצר אחרי כתיבת הביקורת הקודמת, הוא ארנון זמיר, שעזר לנו להרים את כנס המייקרים השני באוגוסט 2013. לאורך השנים, בזמן שרבים כל כך מהמארגנים והמשתתפים המקוריים איבדו עניין במייקינג, נעלמו מהנוף או סתם התברברו, ארנון המשיך והתקדם עם המייקינג שלו ופיתח אותו לכיוונים חשובים ומועילים.

ועכשיו לנושא שלשמו התכנסנו. לקראת סוף הפרק, כשארנון ומהנדס המכונות איל הרשקו מכינים כדורי תאורה, הרשקו מגלה לזוועתו שבמקום כיפות האלומיניום שהובטחו, ושלפיהן תכנן את המשך העבודה, ארנון הביא לו קערות נירוסטה (פלדה) ועוד בגודל לא מתאים. הוא מתחיל למחות בקול, וארנון יוצא למתקפת נגד: אנחנו נמצא פתרון! נאלתר! מה אנחנו, ישראלים או עכברים? אנחנו שזימרנו "מעליש, נסתדר" לא נסתדר? אנחנו שתוּזזנו לאור "בלת"ם, תתמודד" לא נתמודד? תפסיק להיות שלילי ותתקין את הפנסים! טוב, אולי אלה הניסוחים שלי, לא של ארנון, אבל זו הייתה רוח הדברים. ואכן הסחבק שבטנק ניצח, וארנון – שהשקיע אנרגיה רבה גם בלהרגיע את הרשקו וגם בלמצוא איתו פתרון חלופי – פתר בסופו של דבר את הבעיה… שבואו לא נשכח, הוא בעצמו יצר.

חילוקי הדעות העקרוניים בין השניים סוכמו יפה בקטע דיאלוג קצרצר: ארנון אומר "המצב שבו התכנון והביצוע לא אותו הדבר נקרא החיים, ככה זה", והרשקו עונה לו "לא, זה נקרא לפשל." מי מהם צודק? איזו גישה ריאלית, מעשית ו/או מועילה יותר? או, מכיוון אחר, אם הייתם צריכים לבחור מישהו שיעשה לכם פרויקט מכניקה חשוב, במי מהשניים הייתם בוחרים?

לדעתי, ההסתכלות הנכונה על השאלה הזו מתחילה בהבנה שיש שני סוגי סיבות לכך שפרויקטים לא מתנהלים כמו שתכננו. הסוג הראשון, ה"ארנוני", הוא הקוסמוס, כוח עליון, דברים שפשוט לא תלויים בנו. למשל, כשתכננתי ללקוח שלי לוח לפני שנתיים, איך הייתי יכול לדעת שיום יבוא ולא נוכל להשיג ATmega328P בשביל לייצר לוחות נוספים? הסוג השני, ה"הרשקואי", הוא סיבות שתלויות בנו לגמרי: פישלנו בתכנון, כפי שקרה לי פעם כשנאלצתי לשלוח לייצור סבב חדש של PCB כי קראתי הפוך את מיפוי הפינים של קונקטור. בעימות הטלוויזיוני, הרשקו סירב לכאורה להכיר בסוג הראשון, ואילו ארנון נתן יותר מדי משקל לסוג הראשון ומעט מדי משקל לסוג השני.

עם זאת, הנקודה החשובה היא לא סתם להכיר בשני הסוגים, אלא לדעת לזהות לאיזה סוג שייכת כל בעיה. בכוח עליון קצת קשה לנו לשלוט, אבל את יכולות התכנון שלנו אנחנו בהחלט יכולים לשפר עם הזמן – עד לרמה שבה נוכל אפילו לצפות מראש חלק מהצרות שהכוח העליון עלול להפיל עלינו ולקחת גם אותן בחשבון. לדוגמה, שמעתי על כמה מהנדסים שכוללים בלוחות החדשים שלהם footprints למיקרו-בקרים שמתאימות לשני מארזים שונים (למשל TQFP ו-QFN). אם מארז אחד יהיה חסר בשוק, עדיין יש סיכוי שהשני יהיה זמין, ואפשר יהיה להמשיך לייצר את המוצר.

כשאנחנו מתחילים את דרכנו כמייקרים, יש לנו מעט מאוד יכולות תכנון, ורוב התקלות נראות לנו כמו כוח עליון. בשלב הזה, הגישה שארנון הציג היא הדרך הנכונה: לא לוותר, לא להתקבע על כיוון אחד, להמשיך לנסות. ככה בדיוק אנחנו לומדים ומפתחים את היכולות שלנו… כדי שבפעם הבאה זה לא יקרה. כלומר, השאיפה שלנו במבט קדימה צריכה להיות דווקא הגישה של הרשקו, שנגיע למצב שבו אנחנו נתכנן משהו והוא יעבוד, כי אנחנו מפתחים מנוסים שמבינים בדיוק את המטרה ואיך להגיע אליה. תקלות תמיד יהיו, אבל פחות, ויידרש פחות מאמץ לתקן אותן.